<h1>תוספות ישנים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה ראשי שנים הן. צריך לדקדק במאי דתני הכא הן ובב"ק [ב' ע"א] תני ד' אבות נזיקין ולא תני הן. וי"ל, דהכא ה"ט משום דמניינא קתני דוקא דליכא תנא דתני מניינא יותר מדתנן במתניתא, אבל בב"ק [ד' ע"ב] איכא תנא בברייתא דקתני י"ג אבות. ותנא דברייתא לא תני הן, משום דלא תני ליה תנא במתניתין. עי"ל, דלא תני ליה התם, משום דנחת על לא הרי השור כהרי הבור כו', אבל הכא סיום הדבר הוא.
למלכים. פי' רש"י משום שלום מלכות היו כותבין. ולא דק, דהכא איירי במלכי ישראל כדמפרש בגמ' [לקמן ג' ע"א], וגבי' לא שייך למימר משום שלום מלכות. ועוד, דלא (ז"ל) מצינו האי לישנא אלא גבי גט דדבר חשוב [עי' גיטין פ' ע"א].
לענין נטיעה. פי', לענין ערלה שאם נטע נטיעה קודם ר"ה בא' בתשרי חשוב לו שנה. ומי' בגמ' [לקמן י' ע"א] מוכח דלאחד בתשרי בשנה שלישי' לא יצאו הפירות מדין ערלה עד א' בשבט, ואם נחנטו קודם שבט אסורין משום ערלה, אבל מה שנחנטו לאחר שבט מותרין.
אמר רב חסדא לשטרי דתנן שטרי חוב המוקדמין. פי' רש"י שכתוב בשטר כסלו שנה שלישית לוה פלוני מפלוני מנה, והעדים אומרים שלא ראו המלוה בשעת חתימת השטר, ואעפ"כ חתמו כדתנן [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, אבל הם אומרים שראו המלוה בתמוז בשנה שלישית, ואין ידוע אם המלך עמד בין כסלו לתמוז והוי השטר מוקדם, או בין תמוז לכסליו והוי השטר מאוחר, והשתא שקבעו בא' בניסן ר"ה למלכים ידוע הוא שהוא מאוחר, שהתמוז שהיה בו המלוה קודם לכסליו שנכתב. וא"ת היכי ידעו הני עדים דההיא מלוה שראו היינו אותה שכתבו. וי"ל שהודה בפניהם שאותו שטר של זמן כסליו ואותה מלוה של תמוז חד הן. וקשה על פי' זה, מהיכי קאמר שהעדים יכלו לכתוב השטר אעפ"י שלא ראו המלוה, הרי מוקמי' לה בפ"ק דב"מ [י"ג ע"א] בשטר אקנייתא דמשעבד נפשיה אבל בשטרי מקח וממכר אין כותבין, דחיישינן שמא כותב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ומיהו י"ל, דאיירי דאין כתב ידן של אותן עדים יוצא ממקום אחר, ונאמנים לומר שלא היו יודעים שאסור לחתום כשלא ראו המלוה בשטרי הלואה יותר משטרי אקנייתא, מיגו דאי בעי אמרינן אין זה כתב ידינו. וגם היו יכולים לומר המלוה היית בזמן השטר. ועוד יש לדקדק על פי' שפי', ועתה ע"י שנקבעו א' בניסן ר"ה למלכים יודע שהוא מאוחר וכשר, מכלל דאי לא נקבע פסלינן ליה מספק, ואמאי הא מספק ה"ל לתלות במאוחר, כדאמרי' בפ' אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ב ע"א], שטר שכתוב בו בא' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרי האיך אתם מעידים והלא באותו יום במקום פלוני עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים, דחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. והכי איתא בפ' גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א]. ונראה לתרץ פי' ולומר להיפך, כמו שזמנו בא' בתמוז בשנה שלישית והם מעידים שראו המלוה בכסלו בשנה ג' ומספק' אם הוא מוקדם או מאוחר, והיינו מכשירים אותו מספק אם הוא מוקדם, דהא חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, אבל עתה שנקבע בא' בניסן ר"ה למלכים פסלוהו, ולעולם כשנודע שהוא מוקדם בזה הענין. וגם ע"ז קשי' להר"י [עי' תוס' ד"ה לשטרות] דאיך יכול להיות ששכחו כל העיר מתי עמד המלך. ונראה לר"ת לפרש, לשטרות כגון אם עמד המלך בא' באדר וכותבי' כל השנה כולה עד אדר הבא שנה ראשונה למלך, כשיגיע אדר אחר יש לספק שמא יטעו העדים ביום אחד, ויסברו שעמד אשתקד בשני באדר, ויכתבו יום ראשון של אדר בשנה ראשונה למלך, וכשיבואו לב"ד שיודעים שעמד בא' באדר יגבו בשטר זה מיום הקמת המלך, אבל כשנקבע באחד בניסן לעולם ידעו העדים שהשנה משתנית לר"ח ניסן, ואעפ"י שימי של אדר שנה השנית אינו שוין לימי אדר של שנה ראשונה, שאם עמד באדר הראשון באחד בשבת יום כתיבתו שהייתה בא' באדר של שנה שניה לא יארע בא' (בא') בשבת, מ"מ פעמים שחל שנה זו כזו, וגם פעמים שאין כותבין ימי השנה בשטר, כי ההיא שטרא דכתובות בס"פ מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"ב] דהוה כתוב בניסן סתם וא"ל רב יוסף דילמא כ"ט בניסן וכו'. והר"י מפרש דלא מיירי בראיית המלוה כלל, אלא כגון בשטר כתוב באחד באייר בשנה ראשונה (שנייה) לוה פלוני מפלוני מנה, ועידי חתימה אינן באין לפנינו כלל, שאותן היו יודעין אם הוא מוקדם או מאוחר שהיו זכורים הכתיבה והלואה, אך העדים הבאים לקיימו מעידים שנכתב בא' (בניסן) בסיון בשנה שנייה, אבל המלוה לא ראו, והם נאמנים דמה להם לשקר, ואם לא היה ניסן ר"ה לא היו יודעים איזו קודם, או אייר של שנה שניה או סיון של שנה שניה, והיה כשר מספק דשמא איחרוהו וכתבוהו, ואפי' הוא מוקדם. אבל עתה שנקבע ניסן ר"ה למלכים, ונודע שהוא מוקדם ויפסלוהו, דאייר קודם לסיון לעולם. ומיהו גם לפי' זה קשה מה שקשה לפי' רש"י שצ"ל שהדיינים וכל העולם שכחו מתי עמד המלך.
<h2>דף ב:</h2>
מאי קמ"ל פי' ריב"ן [עי' רש"י] ל"ג מאי אלא קמ"ל, ובניחותא קאמר דפשיטא דזה אשמעינן כמו במתניתין דניסן ר"ה למלכים. מיהו י"ל כך, מאי קמ"ל דא' בניסן ר"ה למלכים לחוד, הול"ל בהדיא כמו במתניתין.
מונה שנה לזה. פי' רש"י דאי ליום אחד בשנה חשוב שנה, הא תנא ליה רישא בבריית' דלעיל, ור"ל דחדא ברייתא היא, וגם רבי יב"ן פי' משום דגבי הדדי מיתניין. ומיה' אין לדחוק כל כך, וה"פ לזה ולזה פשיטא דאי אתא לאשמעינן דיום אחד בשנה חשוב שנה הו"ל למיתניה כדלעיל מלך שעמד בכ"ט באדר וכו', ומשני מ"ד שתא לבי תרי לא מנינן, וההיא דלעיל דאשמעינן דמונין לשני שנה מכ"ט באדר עד ניסן, הוה מוקמינן כגון שלא מלך לפניו, שאינה נימנית אלא למלך אחד. מ"ד שתא לבי תרי לא חזייה. קמ"ל דמוניני לבי תרי דאע"ג שמת יכולים לכתוב שנה אחרונה למלך פלוני אף במה שנעשה לאחר מותו.
ומלך בן מלך הוא. להכי קאמר' ומלך בן מלך, דשאינו בן מלך שמעינ' מההיא דלעיל, ואפי' הן ב' ברייתות, מ"מ דייק מדהו"ל למיתני מלך שעמד בניסן כו' כדלעיל, ומדתני מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן, משמע דמיירי במלך בן מלך, וההיא דלעיל איכא לאוקמי כשלא היה בן מלך.
<h2>דף ג.</h2>
וישמע הכנעני מלך ערד. הכא משמע דהוה סיחון, ובפי' החומש פי' רש"י [במדבר כ"א א'] דהיינו עמלק. וי"ל דודאי עמלק היה. ומיהו עמלק שינה כסות ולשון סיחון, כדי שיטעו ישראל בתפלתם שלא יזכרו עמלק. ועל זה יסד הפיט [בפיוט לפרשת זכור] כסות ולשון שינה היות כמלך ערד, וישראל נתן לב לזאת [במדבר כ"א ב'] ויאמר אם נתן תתן את העם הזה והחרמתי את עריהם, העם הזה סתמא. והכי מוכח שפיר, דאז הוה מלך סיחון קיים, דאי הוה סיחון נהרג לא היה יכול עמלק לשנות עצמו לסיחון.
וישמע מלך ערד מה שמוע' וכו'. ונ"ל דהאי קרא היינו האי דכתיב במסעי [במדבר ל"ג א'], ושם לא מפרשי שום שמועה ששמע, אבל כתיב קרא אחרינא [שם כ"א, א'] וישמע מלך ערד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל.
אל תקרא ויראו אלא וייראו וכדר"ל וכו'. משמע משום דקרינן וייראו צריך לדחוק ולומר דכי משמע שפיר בלשון דהא. ותימ' דאפילו קרינן ויראו, הוה כי לשון דהא, כמו [שמואל א' י"ז ט"ו] ויראו פלשתים כי מת גבורם, דהא מת גבורם, דא"ל לא בלשון אי ולא בלשון אלא ולא בלשון דילמא. ואומר הר' יצחק דהא לא הוי לשון שהרי, אלא לשון לפי, והשתא לפי אין לחוש דר"ל לא נקיט לשון תלמוד, ומי' לא קא בעי אי דהא משמע לשון לפי, ולא בלשון שהרי, איך יתיישב ויראו פלשתים כי מת גבורם.
מדקאי בכסליו וקאי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וכו' מכלל דר"ה לאו מניסן הוין. וא"ל אימא כולהו חדשים דמכסליו עד ניסן כמו דפרכי' לעיל, אימא אייר אימא סיון וכו'. דהואיל ומפקת ר"ה מניסן שהוא ר"ה למלכים ישראל, יש לנו לומר דתשרי ר"ה כמו שהוא לדברים אחרים לשמיטות וליובלות ולנטיעה, דהיינו דשייך בהו מניינא של שנים כמו שטרות, אבל לעיל דקאי עליה ניסן פריך שפיר אימא אייר וכו' דעדיין לא מנינן ניסן ראש לשום דבר, ורגלים נמי דקאמ' חשיב במתניתי' היינו ט"ו בניסן.
<h2>דף ד.</h2>
והצדקות וכו'. תימא דקא' רבא לקמן [ו' ע"א] צדקה עבר עליה לאלתר. וי"ל, דהכא מיירי באתרא דלא קיימו עניים. ומיהו תימא לאחר ג' רגלים אמאי עובר בבל תאחר אם אינו מוצא עניים. וי"ל, דקא (בעי) קבעי זמן לרגלים משום דכו"ע אזלי לרגל, ואי אפשר שלא ימצא בג' רגלים עניים ליתננה. פסק. ועל הצדקות שרגילים לידור בביהכנ"ס כגון לברכות חולים וליולדות אין שייך עליה בל תאחר, אעפ"י שיש שם הרבה עניים, משום דנדרינן על אדעתינן, ודעתינן ליתנה לעני הגון לפי ראות עינינו, וא"כ יכול כל אחד להשהות בידו עד שימצא עני הגון שירצה ליתנה לו, שהרי אם היו נותנים אותו ליד הגבאי, ודאי שהיו פטורין מיד, ואין להם לעשות יותר, והן מעכבין בידם עד שימצאו עניים הגונים, ואז אנו מניחים אותם בידנו להיות נזכרים לחלק לדעתינו [עי' ר"ן בשם התוספות].
ומעשרות. במעשר שני של כל השנה שניה, מזכיר (בביאור) [בביעור] בכמה מקומות, ומשמע פשט הך מילתא שעדיין לא עבר עליו בל תאחר עד (...עוד) [זמן ביעור] דלא כפר"ח מקץ שלש שנים תוציא כל מעשר הארץ [דברים י"ד כ"ח] לא שיעבור על בל תאחר, ובשעת הבעור כבר עברו שלש רגלים (על) [עד] רבעי כסדרן המעשר של שניה, דהביעור לא היה עד ערב פסח של רביעית [מע"ש פ"ה מ"ו]. ואינו נראה לומר דהני ג' רגלים דקאמר היינו אם עבר ליה לאחר עונת הביעור, שהרי תני ליה דומיא דצדקות, וצדקות עובר עליה לאחר ג' רגלים מיד, ונראה לומר להר"י דאיכא למימר דמשכחת לה כגון שלא הגיע לעונת מעשרות שלא נתמרח בכרי או לא ראה פני הבית (או) עד שנת ג', וא"כ בשעת הבעור לא עברו עליו ג' רגלים. ועוד נ"ל, דבמעשר שני לא שייך בל תאחר אלא כשמאחר להוליכו לירושלים, אבל אם הוליכן בירושלים ואוכלו כל שעה ושעה, מה יש לו לעשות יותר, ואפי' לה הספיק לאוכלו כולו עד לאחר ג' רגלים אינו עובר, שכל שעה (ש)הוא עוסק במצותו, וכשהגיע זמן ביעור ודאי שהוא חייב לבערו.
<h2>דף ד:</h2>
לקט שכחה ופאה. תימה, היכי דמי דשייך בהו בל תאחר, הרי חייב להניחן כל שנה בשדה, ואם ליקטה עובר מיד משום [דברים כ"ד י"ט] בל תשוב לקחתה. וכ"ת דמיירי באתרא דלית ביה עניים שילקטוה ובא הוא וליקטה, א"כ הרי הוא שלו כדמוכח בחולין פ' הזרוע [חולין קל"ד ע"ב] דלוי ליקט שדהו ולא הוה לשם עניים למשקל לקט, אתי' לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר וגו', ולא לעורבים, ומוכח התם דהיו שלו מדפריך עליה מתרומה ומעשרות ומתנות. ונ"ל כגון שלא היה לשם עניים, ומיד שהתחיל ללקטן באו עניים והקדימם ולקטן.
אתא חג הסוכות שבו דיבר הכתוב וסליק מיניה. אבל מפסח ושבועות לא קאמר, דודאי צריכים לאהדורי לומר דעובר עלייהו דלא סליק מינייהו, כך פי' רש"י. אבל ר"ח גורס אצ"ל חג המצות שבו פתח הכתוב תחילה אלא לומר שהוא ראשון. ולא נהירא, דמשום דפתח בו לא צריך לה אמר'. אלא נ"ל כפי' רש"י משום שבו דבר. ור' שמעון דהכא ור' אלעזר ב"ר שמעון דשמעתין פליגי בסברא, דזה ס"ל לומר שזה גורם, ור' אליעזר ס"ל לדרוש דמשום דסליק מיניה הוה תחילה.
ור' מאיר ור"א בן יעקב האי בחג המצות מאי עביד ליה. ה"ה דהוה מצי למיבעי אדראב"ש מחג המצות ובחג השבועות. אמנם חג הסוכות איצטריך ליה לומ' שזה גורם, ומשו"ה לא רצה החג למינקט ליה בהדיא.
פז"ר קש"ב. פר פייס, לשאר קרבנות בחג לא היה פייס, אלא פרים לכ"ד משמרות ופר ואיל של כל משמרות מתפייסות עליו. רגל בפני עצמו, דאין שם סוכות עליו כך פרש"י. אבל ר"ת פי' רגל לענין לינה כשאר רגלים. ור"ח פי' רגל לענין אבילות דיום אחד לפני הרגל וז' ימי החג ושמיני עצרת עולין לכ"א יום. שיר. פי' רש"י לא אתפרש לנו שירו, ונמצא במס' סופרים [פי"ט ה"ב] דהיו אומרים למנצח על השמינית וגומ' על שם היום שהוא שמיני של חג, או שמו נדרש עליו. ברכה. פי' רש"י, שמברכין את המלך זכר לחנוכת הבית שנאמר [מלכים א' ח' ס"ו] ביום השמיני שלח את העם ויברכו את (העם) [המלך]. והר"י פי' ברכת המזון ותפילה שמזכיר את יום חג השמיני עצרת הזה. וכן אמרי' בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ז ע"א] כשם שז' ימי החג טעונים קרבן שיר ברכה ולינה אף שמיני עצרת כן, ופריך (ליל) [דאי] ס"ד זמן זמן כל ז' מי איכא, ומוקי לה בברכת המזון ותפילה, ולא הוה מצי למימר ברכת המלך שכל הז' ימים לא היו אומרים ברכת המלך, רק יום השמיני בלבד. ואין לתמוה אמאי לא פי' התלמוד ברכת המלך, וי"ל שהתלמוד לא חשיב ליה האי ברכה.
<h2>דף ה.</h2>
טעונין לינה. פי' רש"י, עד [ליל] חול המועד, דכתיב [דברים ט"ז ז'] ופנית בבקר ולא בי"ט, שאותו יום חייב ליראות בעזרה להביא עולת ראיה. [שלמי] פסח. פי' רש"י פסח שנאבד וחוזר ומצאו.
<h2>דף ה:</h2>
מה להלן נדבה עמו. פי' רש"י דכתיב [ויקרא ז' א'] ואם נדר או נדבה. ואינו נראה לדחוק כן, אלא ר"ת פי' כדכתיב בקרא דכתיב [דברים כ"ג כ"ד] כי תדור כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה. כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות. תימה אמאי לא מפיק להו מלה' אלקיך דרישא דקרא, ולקמן נמי מפיק מלה' אלקיך דגבי מוצא שפתיך תשמור. וי"ל, דקא מפיק חטאות מכי דרוש ידרשנו כדדריש בלקט טוב [פסיקתא זוטרתא תצא מ' ב'] דנאמר בחטאת [ויקרא י', ט"ז] דרש דרש משה ואתקש כל הקרבנות אהדדי, ואתייתר לה' אלקיך משום חייבי חרמין וערכין דלעולם מוקמי' קרא בדדמי טפי. והצדקות והמעשות וכו'. ותרומה נמי בכלל מעשר. אבל בכורים קשה מ"ט לא חשיב ליה בהדייהו. וי"ל, משום שאינו יכול לעכבו ולעשות מצותו אלא עד עצרת, דלאחר עצרת מביא ואינו קורא [בכורים פ"א מ"ו]. והחרמים. היינו חרם לה', ומשום הכי מפיק מלה' אלקיך. ותימה חרם של כהנים מהיכא תיתי. וי"ל דלא גרע מצדקות.
מה מעשר דאינו נפסל משנה לחברתה. פי' רש"י דכתיב [דברים י"ד כ"ח] מקץ שלש שנים תוציא כל מעשר תבואתך, אלמא דבתוך ג' לא יהי' חייב. וכן לפי' שפירשתי לעיל [ד' ע"א ד"ה ומעשרות] דהיינו היכא שלא הגיע לעונת מעשרות, אבל הגיע לעונת מעשרות עובר משום בל תאחר לאחר ג' רגלים, ע"כ נ"ל פי' אחר שפי' לעיל בשם הר"י.
<h2>דף ו.</h2>
אותו בלא ירצה. גבי פיגול כתיב, והכי משמע דה"ק, אותו כשמחשב לחוץ לזמנו האיסור דההוא בלא ירצה, אבל באחור זמנו דנידרו ירצה.
אלא בך חטא ולא באשתך חטא. ותימה דאמרי' בפ' במה מדליקין [שבת ל"ב ע"ב] בעון נדרים אשתו של אדם מתה. וי"ל, דהתם מיירי בנודר ממון ואין לו לשלם, והיינו נמי הא דאומר הכא אלא א"כ מבקשין ממון ממנו ואין לו, וקרא מוכח הכי דכתיב [משלי כ"ה כ"ז] ואם אין לו לשלם למה יקח משכבך, אבל אם משום עון איסור בלבד כשעומד לשלם אין האשה נענשה.
תשמור זו מצות לא תעשה. וא"ת והא אמרי' ביומא פ' בתרא [פ"א ע"א] השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה, וזהו השמר דעשה לקיים נדרו, וגם דכתי' גבי עשה [דברים כ"ג כ"ד] כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה. וי"ל דהואיל וכתיב בל תאחר ובעינן למימר תשמור ולא תאחר, הוה השמר דלאו.
אזהרה לב"ד שיעשה. יש להקשות מהא דקתני בב"ק [ק"ב ע"ב] חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן הואיל וחובת הגוף הן, ותימה דהיכא מיירי, אי כשעבר עליו ג' רגלים חייבי חטאות נמי אמאי אין ממשכנין אותן, הא אמרי' אזהרה לב"ד שיעשוך. ואי דלא עבר ג' רגלים חייבי עולות ושלמים אמאי ממשכנין אותן עד שיעברו עליהן ג' רגלים. וי"ל, דאיירי בתוך ג' רגלים, אמנם אנו יודעים בו דכשיבא הזמן לא ישלם דמערמה הוא מתעצל מהן, יש לנו לכופו אפי' קודם הזמן, אבל חייבי חטאות ואשמות שהן משום בל תאחר, ומסתמא כשיבא הזמן יביאם אפי' יהא עתה מתצל בהן אין כופין. בפיך זו צדקה. נפ"ל, כדכתיב [ישעיה מ"ה כ"ג] יצא מפי צדקה. אותו מלמד שכופין. תימה, פשיטא שכופין אותו, דאמרי' בכתובות פ' נערה [מ"ט ע"ב] בד"א בלא תעשה אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וי"ל, דקרא אתא לומר דלאחר דכפינן ליה ורצה, הקרבן כשר, דס"ד כיון דכתיב לרצונו בשום כפיה יהא פסול, קמ"ל אותו דכשר.
<h2>דף ו:</h2>
עובר בכל יום ויום בבל תאחר. לא למלקות קאמר, אלא לעבור עליו. בכור כיון שעבר עליו שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה וכו'. ה"ה לשאר קדשים והא דתני בכור, משום דכתיב בהדיא גבי' [דברים ט"ו כ'] שנה בשנה. בשלמא לרבי משכחת לה. תימא לרבי נמי קשה מר"מ דאומר רגל אחד, שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. וי"ל, כגון דכל השני רגלים חלה, ואין מקריבין לא את החולה ולא את המזוהם [בכורות מ"א ע"א] דכתיב [מלאכי א' י"ג] כי תגישו פסח או חולה וגומ' [אין] רע. וה"ה נמי דתלמודא נמי מצי לשנויי הכי לרבנן דרבי. בשלמא למ"ד כסדרן משכחת לה. ולאו לגמרי כר' שמעון, שהרי ר' שמעון לית ליה שנה וכו', מדקאמר פעמים שלש פעמים חמש, אלא ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא כך פי' רש"י. והרשב"ם פי' דלעיל מיירי באמר ולא אפריש, והכא מיירי באפריש דומיא דבכור דהוי אפריש, ובאפריש אפשר דר"ש מודה דשנה בלא רגלים. אלא דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. בירושלמי [ר"ה פ"א ה"א] קאמר כגון שנולד בד' ימים קודם פסח, והיה מחוסר זמן בפסח, ולא היה ראוי להקריב, וכשבא פסח אחר... קודם, נמצא שיהיה לו שנה אחת, ולא עברו עליה ג' רגלים שיהי' ראוי להקריב. דאקדשי בתר חג המצות. היינו בתר הרגל, דאין לומר לאחר הרגל ממש שכבר עלו מניסן כ"ב. ויש אומרים ששנות החמה יתיר' על שנת הלבנה הרי ל"ג, א"כ לא כלתה לו שנתו על ג' ימים בתוך ניסן, ותלמודא יאמר עד שילהי דאדר בתרא. אלא נ"ל, דבתר חג המצות היינו כ"א ניסן, ומ"מ לא חשיב מכאן ולהבא רגל דעיקר החיוב בתחילת הרגל, וכן משמע בשהומם בתוך הרגל.
אשה בעלה משמחה. פי' רש"י בבגדי' צבעונין בבבל בא"י בבגדי פשתן המלובנים. ולא נהירא, דהיינו לאחר הבית כדמוכח התם [קדושין ל"ד ע"ב] ובס"פ (א)ע"פ [פסחים ק"ט ע"א] דקאמר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר וכו'. לכך פי' ר"ת אשה בעלה משמחה בזבחי שלמים שלו, וה"ק אביי גופא בחגיגה [ו' ע"א] השתא דאומר אינהי מיחייבי בשמחה (בשמחה) איימה, ואחייב לאו דוקא, אלא חייבי' לשמוח בזבחי שלמים של בעלה, ומזה גם הוא חייב לשמחה דכתיב [דברים ט"ז י"ד] ושמחת בחגך אתה וביתך.
<h2>דף ז.</h2>
בחדש העשירי הוא חודש טבת. מדטבת עשירי ניסן ראשון. תימה, דלעולם אימא לך דניסן לאו ראשון, אלא אייר או אחר, ושמא טבת קודם לכסלו או מרחשון. ונ"ל דהיינו דאנו יודעין שמותם מקבלה, כך... הידוע לנו מקבלה אמת ודאי הוא.
<h2>דף ז:</h2>
כיון דהגיע לו יום אחד בניסן עלתה לו שנה. ואין לדקדק ולומר הדמים מודיעים [ב"ב ע"ח ע"א], דהכא לא מיירי מידי במעות, אלא דקאמר דעלתה לו שנה, ומכאן ואילך חוזרת למשכיר. ותנא דברייתא בניסן נמי משכח שכיחא קטרי. תימא מאי טעמא לא משני כדלעיל תנא דידן בהתחלת שנה קא מיירי בהפסקא שנה לא קא מיירי והיינו הפסקה שנה בניסן. ואומר ר"י דכה"ג נמי משכחת לה התחלת שנה, כגון אם אמר לו אני משכיר' משתכנס שנה שאחר זו עד סוף שנה, והיינו אתחלתה דשתא, והלכך משני דמשכח שכיחי קטרי.
<h2>דף ט.</h2>
אין צריך לומר חריש של שביעי וקציר של שביעי שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע. ותימ' להר"י שהרי בפ"ק דמו"ק [ג' ע"א] אמרי' מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימר דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב, אלמא אפי' תולדות דכתיבי אבות דידהו לא מיחייב אלא אהנך דכתיבי בהדיא, וא"כ אי לא כתיב חרישה הוה אמינא דלא הוה אסירי כלל, א"כ איצטריכי ליה בחריש טפי, ואר"י דר' יעקב דייק מדקציר תשבות לא אצטריך, דהא כתיב [ויקרא כ"ה ד'] שדך לא תזר(י)ע ואת ספיח קצירך לא תקצור, הלכך כי איצטריך בקציר תשבות, ותוספות קציר של שביעית ונכנס במוצאי שביעית נראה דוקא קצירה, אבל חרישה ליכא למימר כגון באילן שנחנט בשביעי, דיהיה אסור לחורשו בשמינית, דכתיב [שם ה'] שנת שבתון יהי' לארץ, כיון שיצא' שביעית הותר לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסור עד ט"ו שבט.
קציר של שביעית. פי' רש"י שהביא שליש בשביעית אסור בשמינית, ודוקא כי אורחי' אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר ואפי' בשביעית, דתני בתורת כהנים [בהר פ"א ה"ג] תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצת אלא בחרבה, ענבים של שביעית לא יבצרה בגת אלא בעריבה. והא דתנא בתורת כהנים [שם] מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, היינו דוקא ע"י שינוי אבל כי אורחי' מופקר נמי אסור, ומשומר אסור אפי' על ידי שינוי, ומתני' מוכח דאיירי בשל הפקר. ובדין משומר נחלקו גאוני עולם.
ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקודש מנה ליה. תימא דבשמעת' קמייתא דמועד קטן [ד' ע"א] מסיק ר' ישמעאל מקראי לית ליה מהלכות אית ליה כדאית' ערבה ועשר נטיעות וניסוך המים הלכה למשה מסיני ומדאיצטריך לי' נטיעות מכלל דזקנות אסור כמו כן הלכה. וכן מוכח התם. ונראה לי דהכא בעי לר' ישמעאל תוספות דלאחר שביעית מנא ליה, דר' עקיבא מפקינן ליה מדחריש ובקציר תשבות, והתם לא מפיק ר' ישמעאל מהלמ"מ אלא תוספות שלפניו. וא"ת מ"מ למה לי ועניתם דמפיק ביה ר' ישמעאל תוספות שלפניו ותוספת של אחריו תיפוק משבתכם, וכ"ת דאתא לשבתות וי"ט, ת"ל בשביעית דאת"ל דלא ילפי' ליה משביעית, וי"ל דאי לא כתיב ועניתם לגלויי על תוספת שלפניו לא שמעינן תוספת שלאחריו דמערב עד ערב דה"א דלא איירי קרא בתוספת כלל אבל השתא דשמעינן דאיירי קרא בתוספ' שלפניו דרשי' מיניה נמי תוספות שלאחריו. ולהכי בעי לר' עקיבא האי ועיניתם מאי עביד ליה, דאפיק ליה תוספות בין לפניו בין לאחריה משביעית מבחריש וקציר תשבות. וא"ת, לר' עקיבא שבתכם למה לי, דמשמע כל מקום שנאמ' שבות בין שבתות וי"ט בין שביעית. דאיכא למימר דמשמע ליה לר' עקיבא דלא מיירי בתוספות, כיון דליכא למדרש רישא דקרא בתוספות. עוי"ל דועניתם אתי לר' ישמעאל משום יום כיפורים ושבתות, ולא מצי יליף משביעית דגמיר מהלכה, ואין דנין ק"ו מהלכה [שבת קל"ב ע"א], ולא במה מצינו. אבל לר' עקיבא דגמיר שביעית מקראי פריך שפיר ועניתם למה לי, לילף יום כיפורים דחמירי דאסורים בעשיית מלאכה משביעית הקל.
<h2>דף ט:</h2>
כאילו התענה תשיעי ועשירי. פי' אם צוה המקום להתענות, אבל השתא מיהא אסור שלא יבא לאכול ביום כיפור.
וקסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו. וא"ת א"כ יובל למה לי תיפוק ליה דאין מקרא נדרש לפני פניו. וי"ל, בעלמא דרש קרא אלפני פניו, מיהו הכא כיון דכתי' יובל, אית לן לאוקמי קרא אלפניו ולא אלפני פניו.
אחד המבריך. פי' פורנייס [עי' רש"י] שתוחבין הזמורה בארץ ומכסין אותה באדמה באמצעיתה. וקשה דתנן [ערלה פ"א מ"ה] סיפוק אחר סיפוק אין מונין אלא מראשון. פי' אם הבריך זמורה ואח"כ גדל הראש וחזר וכסה אדמה באמצעו ועשה סיפוק אחר, אין מונין אלא מן הראשון. והכי קתני עלתה לו שנה. וי"ל ה"מ כשלא הפסיק בזמורה בינתים מונה מן השני, בירוש' [ערלה פ"א ה"ג] קאמר היכי ידעי' אם נפסקה הזמורה אם לאו וז"ל מאן דאכיל מחברי' בהית מינה, פי' מי שאוכל מחבירו מבייש ממנו ומסיר פניו לאחוריו, כמו כן הזמורה כשיונק מחברתה מחזרת פניה לאחוריה. ואנן השתא דקיי"ל [קדושין ל"ח ע"ב] דערלה נוהג אף בחוץ לארץ, והן נוהגין להבריך בכל שנה. אומר רשב"ם שאלתי לעובדי אדמה ואמרו לי שאין פוסקין הזמורות. [עי' תוס' קדושין ל"ו ע"ב ושם ר"ש משנץ].
אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית וכו'. יש ספרים דל"ג ליה. וניח' דלא שייך לומר עלתה לו שנה גבי שביעית. מיהו בפר"ח ג"ל. ור"ת מקיימו ואומ' דלהכי נקט ערב שביעית משום דבעי למימר מותר לקיימו ואסור לקיימו איירי בשביעית. וא"ת א"כ מה לו לשנות אח"כ בשביעית גבי מותר לקיימו ואסור לקיימו, כיון דהזכיר לעיל שביעית. וי"ל דלהכי נקטינ' אסור לקיימו בשביעית, דלא נימא מערב שביעית מיד כשנטע והיה אסור לקיימו משעת תוספו', קמ"ל דלא צריך לעוקרו כל ימי התוספות עד סמוך לכניסת שביעית.
ומותר לקיימ' בשביעית. נראה להר"י דלכתחילה נמי מותר לנטוע ל' יום לפני ר"ה, ונקט מותר לקיימו דמשמע דיעבד, איידי דבעי למימר אסור לקיימ' אבל פשיטא דמותר ליטע ל' יום לפני ר"ה. ואין לומר שאסור ליטע לפי שילקוט בתוך ל' יום של תוספות. דהא אמרי' לקמן אין נוטעין פחות משלשים יום לפני ר"ה, ומשמע הא ל' נוטעין. ואע"ג דגבי חרישה אומ' במ"ק בשמעתא קמיית' [ג' ע"ב] דאסור לחרוש מדרבנן מן העצרת לב"ה, היינו דוקא חרישה אבל בנטיעה לא, דהתם ה"ט לפי שאותה חרישה מועלת קצת לאחר שביעית, שאין לך אילן שלא יגדל בשביעית. ומיהו תימה מ"ש דחרישה אסורה בתוספות וקליטה מותר. ואומר הר"י דגבי חרישה תוספת כתיב [שמות ל"ד כ"א] בחריש ובקציר תשבות, דמינה שמעינן תוספת, אבל לענין קליטה לא שמעי' תוספת.
<h2>דף י.</h2>
אי ר"מ הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה. וא"כ אמאי קאמר פחות מל' לא עלתה לו שנה. וא"ת, ומאי קשיא ליה הא הוי טעמא משום דאינו נקלט עד לאחר ל' יום. וי"ל, דס"ד דהאי מקשן דחשבינן ליה שנה אף קודם קליטה, והיינו דקאמר ליה בתר הכי אלא מאי ר' אליעזר ל' ושלשה בעיא קליטה, ולא כדהך ברייתא דחשבינן שנה לפני קליטה.
עגל האמור בתורה סתם (ל' יום). נראה להר"י דאע"ג דר' אליעזר לא חשיב שנה פחות מל' יום, גבי עגל לא בעינן שיהא בו ל' יום, דמשמיני והלאה ראוי הוא להקריב. והא דקאמרי' בן שנה לאפוקי בן שתים דההיא בקר איקרי ולא עגל. ופר נמי דקאמ' בן ג', אינו ממעט כי אם לאחוריו, דבן שתי שנים לא איקרי פר אבל בן ד' וה' אינו ממעט דהרי הוא בכלל פר. אמנם קאמ' התם [פרה פ"א מ"ב] דאין מקריבים לא בן ה' ולא בן ד' מפני שהוא זקן, ואין מקריבין לא החולה ולא הזקן ולא המזוהם מפני הכבוד [בכורות מ"א ע"א].
ומה נדה שאין תחילת וכו'. ותימה לימא דזבה תוכיח שאין סוף היום עולה לה כתחילתה, דיום שפוסקת בו אינה מונה למנין ז', ותחילת היום עולה לה בסופה, דמדאורייתא מותרת לטבול ולשמש בשביעי שחרית, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי ספק נדה. וי"ל דלא דמי לזבה, דזבה בימי טהור שלא תלה רחמנא, דכתי' [ויקרא ט"ו כ"ח] וספר' לה ז' ימים ואחר תטהר, ובעינן כל ז' ימים בטהרה עד אשר תטבול ותטהר, וכיון דראתה בתחילתו אין אותו יום עוד בטהרה, אבל נדה סופרת בין טהורים ובין טמאין.
<h2>דף י:</h2>
וצריך שלשים ושלשה. פרש"י ל' לקליטה וג' לתוספת. וקשה שהרי בברייתא תנא שלשים, מנלן לפרושי ל"ג. ועוד קשה דא"כ בברייתא דלעיל נמי נפרש הכי דל' דקאמר היינו (ל') [ל"ג]. ועוד קשה דמשמע דתוספת שביעית אסור לנטוע אפי' שגמרה קליטתה קודם ר"ה, שהרי אסור שלשים ושלשים, ואם אית' דקים לן דמותר יש לו אותם ל' תוספת לחשבון השנה, וקשה מדתנן לקמן [י"ג ע"ב] האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו ג' ימים לפני ר"ה מותרין. לכך מפרש ר"ת דר' נחמן לאו אמתניתין דאין נוטעין קאי, דודאי בשביעית בעינן ל' ותו לא, וה"פ דר' נחמן לדברי האומר ל' יום בשביעית משום קליט' מצריך לערלה שלשים ושלשים ל' לקליטה ול' להיות חשובה שנה, ואשמיעינן דלא חשיב ל' חשיבות שנה אלא לאחר ל' דקליטה. ומיהו בברייתא דלעיל לא מצי לפרש שלשים ושלשים, שהרי אותן ל' מיירי בין בערלה ובין בשביעית, ובשביעית לא בעי' לי' משום תוספת דאין תוספת אסורי אלא לנטיעה היכא דלא נקלט קודם שביעית, דכי היכי דגבי שביעית הוו ל' דוקא, גבי ערלה נמי הוה ל' דווקא.
<h2>דף יא.</h2>
שני בחודש זיו כו' שנולדו בו איתני עולם. וא"ת מנליה דהיינו ניסן, אדרבה משמע דהיינו אייר דהא כתיב ביה בשני דמשמע בחודש. ואומר הר"י דמהכא שמעי' דלא נולדו בתשרי, דתשרי לא שייך ליציאת מצרים, הלכך אע"ג דקאי באייר אית לן למימר דנולדו בניסן טפי מבאייר, כיון דאשכחן ביצחק דנולד (ביצחק) [בניסן].
אלא דקאי בתשרי. תימה לר"י דבאגדה [בר"ר פמ"ח י"ג] אמרי' שהיה יום פסח כשבאו המלאכים, והפייט יסד כן [במעריב של פסח] ומצות אפה בלילי חג פסח. וכה"ג דאמרי' הכא אית' בפרקי דר' אליעזר [פכ"ט] שאברהם נימול ביום הכפורים והמלאכים באו לו ביום ג' למילתו, וי"ל דהכא ובפרקי דר"א איירי אליבא דר' יהושע דקאמר בניסן נברא העולם, ובתשרי נתבשר ובניסן נולד, ושנה מעוברת היתה, והיינו ניסן שבו נולד שבו התחיל שנה. אבל לר' אליעזר ליכא לאוקמי כיון דמתשרי מנינן לא קרינן פסח שלאחריו שנה אחרת, ומתשרי מנינן. וההיא דקאמר בפסח באו היינו כר' אליעזר, וסבר דלשנה אחרת נולד והיינו בפסח אחר, ולית ליה למועד מועד ראשון. וא"ת למ"ד בתשרי באו ביום ג' של יוהכ"פ כדאיתא בפרקי דר"א, א"כ לא הוי מועד ראשון פסח אלא סוכות, דכבר יש ב' ימים עד סוכות. וי"ל שהיה כבר עסוק במצות סוכה והוה חשיב כמי שנכנס, וכי קאמר למועד למועד אחרינא קאמר.
<h2>דף יא:</h2>
אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה עולה ומעינות מתגברים. כך גריס בסדר עולם, ואיתא בהרואה [ברכות נ"ח ע"ב] עושה עש כסיל וכימה, מאי כימה כמאה ככבי ומאי עש אזתא, ומאי אזתא זנב שיש בו טלה, אלמא דכימה נמי עולה אחר עש, כדמוכח הוה זנב טלה או רישי דשור, ואם הוא זנב א"כ באייר היה עולה בב' שעות אחרונות של לילה, ומשמש כל היום עד ב' שעות אחרונות של היום, ועתה נייח הא דקאמר שמזל כימה עולה שהרי משרתו כל היום, וכ"ש אם הוא רישא דשור דאז עולה באור היום ומשמש כל היום, ולקמן בעי לר' יהושע מאי שנא.
ומעיינות מתגברין. באייר, כדאמר בשבת [ס"ה ע"א] אבוה דשמואל עביד לבנתי' מקואות ביומי דניסן, לפי שהנוטפין רבו על הזוחלין, ומפצי ביומא תשרי לפי שהזוחלין של ימי הקיץ רבו, וכן כתיב [יהושע ג' ט"ו] (והים) [והירדן] מלא על כל גדותיו כל ימי הקציר, אלמא מעיינות מתגברים בימי הקיץ. ור"א אומר אותו יום י"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה שוקע כדפרישת לעיל, ומעיינות מתמעטים, שהזוחלים שרבו הולכים ומתייבשים מפני חום השמש, ושינה מעשה בראשית והעלה כימה באותו היום, שהי' דרכו להיות אז שוקע, וגם מעיינות שאין דרכן להגביר מן הארץ נתגברו ושוטפין. והיינו דאמר בשלמא לר"א היינו שינה, אלא לר' יהושע במאי שינה [עי' ת"י בתוס'], שהרי דרכו של כימה לשמש באייר ביום ומעיינות מתגברים. והנה ניחא לפי מה שגרס בסדר עולם, אבל רש"י גרס במילתא דר' יהושע מזל כימה שוקע והימים מתמעטים והולכים.
<h2>דף יב.</h2>
ומאי שני שני לדין. וא"ת לימא שני לבריאת העולם, דהא אומר ר' אליעזר בתשרי נברא העולם, דהא לתקופות מונין כר' יהושע, א"כ אמאי לא מנו מבול מניסן. י"ל דניח ליה למנות למבול מתשרי מפני שיש שינוי טפי בהדיא, שכימה עולה ביום ומעינות מתגברות, הלכך אע"ג דבניסן נברא העולם אית לן לומר דחשבון שנים חשבינן מתשרי, כדמוכח במבול, דאי מניסן לא משכחת כל כך שינה, ומיהו השתא לא ניח הא דקאמר ואזדו לטעמייהו, דליכא לאוכוחי מהכא דלר' אליעזר בתשרי נברא העולם, דאפי' ס"ל דבניסן נברא איכא למימר משום דניח ליה ושינה, אוקי חושבנא מתשרי. ומשו"ה לא חשיב קרא בחודש השביעי ובחודש עשירי למבול שנה אחרת, דחושבנא בתר תשרי קאי, אע"ג דבניסן נתחדשה שנה. ופי' ר"ת דלשנות עולם נמי חשבינן מניסן, שהרי לתקופות מונין כר' יהושע רק למבול דמנינן מתשרי, ולא מייתר. ואזדו לטעמייהו לאוכוחי מהכא דבתשרי נברא העולם דלא תני כלל חושבנא דמבול לבריאת העולם כדפירשתי, אלא ה"ק ואזדא לטעמייהו דכי היכא דפליגי לעיל במאורעות שאירעו אי בניסן אי בתשרי, כגון בלידת אבות ומיתתן לבריאת עולם, ובריאת העולם דר' יהושע ס"ל דהוה בניסן, ולר' אליעזר בתשרי, ה"נ לגבי חשבון מבול פליגי דלר' יהושע בניסן ולר' אליעזר בתשרי.
וליתני מעשר. וא"ת תישקי לי' נמי מתני' דקתני שמיטין ויובלות, ולא שמיטה ויובל. וי"ל דהיכא דאית ליה טעמא דייק הכי, אבל היכא דלית ליה טעמא לא דייק הכי. ותימה אמאי לא משני אחד מעשר ראשון ואחד מעשר עני. לכן נ"ל דגרסי' וליתני מעשרות, ופריך למתני' אמאי קתני ירקות ליתני מעשרות, ומני אי תני הכי הוה אמינא אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה, אבל מעשר ירק לא, לכך תני ולירקות והדר פריך אמאי תני ירקות לשון רבים ליתני ירק.
<h2>דף יב:</h2>
ולנדרים. תימה תנא דמתני' מ"ט לא חשיב נדרים, ואין לומר כדמשנינן לעיל [ז' ע"א] גבי לעבורים בהפסק לא קא מיירי, והלכך לא תנא לנדרים דלא מיירי אם עלתה לו שנה אלא התחלת שנה. דהוה מצי למינקט ולנדרים ולהתחלת שנה, כגון שנדר שלא יהנה מחבירו שנה שאחר זאת, דמתחילים שתא מתשרי. וכן פי' לעיל במשכיר בית, ופי' ריב"א דפשיטא הוא דכיון דהוה ר"ה לשמיטין וליובלות כ"ש בנדרים דאזלי' בתר לשון בני אדם דהוי תשרי ר"ה, ולא צריך למיתנייהו, ומיהו לא הוי משמע לתלמודא דהוה פשיטו' מדפריך ואימא מניסן.
התלתן משתצמח. מפרש בירוש' [מעשרות פ"א ה"ב] כדי שתזרע ותצמיח, ומפרש היכי ידעינ' אי מצי מצמיח נוטל מלא קומצו ומטיל לתוך ספל מים שקע רובה של כל פרידה ופרידה, פי' של כל גבעול וגבעול וגרעין בידוע שתצמח. והביא שליש נמי מפרש התם כגון הפרי כשיגמור יש בו משקל ג' סלעים, וכיון שהביא משקל אחד זה הביא שליש.
התבואה. פרש"י תבואת דגן ותירוש כדכתיב [במדבר י"ח ל'] כתבואת גורן וכתבואת יקב. ולא נהירא, דאי משום דתבואה דקרא ביין מיירי, כמו כן זיתים איקרו תבואה דכתיב וכתבואת יקב וליצהר, ולא תני להו בכלל תבואה. ועוד דהאי תבואה ע"כ לאו בענבים איירו, דלעיל בהאי בבא דתלתן בריש מעשר ראשון [מ"ב] תנן בענבים שיעור אחרינא ענבים משיבאש, פי' משיבוא בהם לחלוחית, אלא ודאי האי תבואה אינה מן היין. וקשה מ"ש דבענבים נמי לא אזלי' בתר השליש כמו בדגן וזיתים. ועוד תימה, היכי ילפינן משביעית חיוב מעשר, ואי משום דלענין שביעית אזלי' בתר הבא' שליש, לית לן למימר שיתחייב במעשר בהבאת שליש, דהא באילנות אזלינן לשביעית בתר חניטה, ולענין חיוב מעשר לא אזלינן, אל[מ]א דלאו בר עישורי הוו משעת חניטה, אלא כדמפרש במסכת מעשר ראשון [מ"ג] כל חד וחד שיעורה. ועוד, מ"ט לא בעי אענבים מנא ה"מ דאזלינן בהן הבאשה, כמו בדגן וזיתים דבעי מנלן דאזלי' בתר שליש. וי"ל, דמענבים נייח דבשעת הבאשה עתה היא דחשיבי אבל קודם לכן לא חשיבי, ופשיטא דכיון דעד עתה לא חשיבי השתא אתא להו חיוב מעשר, אבל מתבואה וזיתים קים ליה לתלמודא דאפי' קודם הביאו שליש חשיבין פירי וראוים, (שהבאשה) [כהבאשה] דענבים ומשו"ה בעי מנלן דאזלי' בתר שליש הא מקמיה שליש חשיב פרי, ו(אי) אית לן למימר דההיא שעתא מתעשרין. וכן מוכח בפסחים [מ"ב ע"ב] דקודם הבאת שליש הן חשובים דקתני פת עמילן של טבחים (שליש היתה) [מתבואה שלא הביאה שליש] שליש, אלמא קודם הבאת שליש הם חשובים, ואייתי ליה דלא חשבינן שנה אלא משעת הבאת שליש, אעפ"י שקודם לכן ראויין, כ"ש לענין להתעשר אינו נחשב שנה עד הבאת שליש, דהא גבי חיוב מעשר בעינן שיהא יותר חשוב ממה דבעינן גבי שביעית, דהא לענין חשבון שנה לשביעית אזלי' בתר חניטה באילן, וגבי מעשר לא מחייב בחניטה דלא חשיב להתעשר עד דמני הני שיעורי דמפרש במסכת מעשר ראשון [שם]. ובמסקנא, מסיק לה מועשתה התבואה לשלש השנים, ודריש לה לשליש, ומנא ליה דלא מיירי אלא בזיתים ודאי, הא תבואה נמי משמע ענבים, כדכתיב תבואת יקב, וא"כ בענבים נמי הו"ל למימר הביאה שליש. י"ל דענבים אינו משתני' בהבאה מכמו שהן ראוין תחילה, הלכך ליכא לאוקמא קרא דקאמר דאזלי' בתר שליש אלא בדגן דאית ביה חשיבותא בהבאת שליש מקודם הבאת שליש, וזיתים נמי אית להן חשיבות יותר לאחר הבאת שליש מקודם הבאת שליש, שהרי תנן במנחות בפ' כל הקרבנות [פ"ו ע"א] שמן אנפיקונין לא יבוא, ובפסחים [מ"ג ע"א] קאמר מאי שמן אנפיקינין שמן זית שלא הביא שליש.
<h2>דף יג.</h2>
והא כתיב באספך מגרנך ומיקבך. אלמא חג האסיף ר"ל חג שהוא מפסולת גורן ויקב. והכא לא שייך למפרך כדפרישית לעיל באספך מגרנך ומיקבך, דבשלמא לעיל אין לנו לקרות חג האסיף בשביל שהוא בא בזמן אסיפה, כיון דבההוא קרא מפרש שהוא בא בזמן אסיפה, כדכתיב באספך מעשיך, אבל באספך מגרנך לא כתיב גבי חג האסיף דנימא הכתוב באספך מגרנך וכו', אלא ודאי חג האסיף היינו חג שנעשה מאסיף מפסול הגורן.
מאי אסיף קציר. ואתא למימר דכל תבואה שנקצרה בחג שהביאה שליש קודם ר"ה חשובה משנה שביעית ונוהג דין שביעית. וא"ת, תיפוק ליה בקציר תשבות דנפקא לי' לר' עקיבא מינה לעיל [ט' ע"א] קציר של שביעית הנכנס למוצאי שמינית. וי"ל, דהתם הוה אמינא אפי' לא הביאה שליש קודם ר"ה קמ"ל הכא דדוקא בהבאת שליש, ואי מהכא הוה אמינא דהאי נוהג בהדי שביעית שחייב בביעור, אבל תשיעי שיהא אסור לעשות בו מלאכה כמו בשביעית שיהא אסור לקצור לא אמרי קמ"ל מבקציר תשבות.
מטמא מדרס. ודוקא טומאה דרבנן [ובגל', נ"א, מדרס] הוא מטמא כי אם בג' טפחים, אבל טומאת מת מטמא בג' אצבעות [עי' שבת כ"ו ע"ב]. ותימא דקתני בפ' ג' [כלים פכ"ז מ"ד] קיצע טפח מטמ', והיכי איירי אי בטומאת מת בג' אצבעות נמי מטמא, ואי בטומאת מדרס ג' טפחים בעינן. וי"ל, דלעולם מיירי בטומאת מת וכיון דקיצעו הפחיתו ואיתרע ליה ואינו מטמא כי אם בטפח [ועי' תוספות שבת ע"ו ע"א].
קצירו אמר רחמנא ולא קציר. ויש להקשות מפ' כל שעה [פסחים ל"ח ע"א] דקצירך אתא לומר שלכם יהא. וי"ל דודאי משמעותי' של קצירכם נפיק שלכם יהא, אבל הם לא דריש אלא מבקציר לחודי' למעוטי קציר גוי, קצירך ולא קציר גוי, ואפי' אמרי' אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר [גיטין מ"ז ע"ב], נהי דאין לו קנין במקרקעי מ"מ במה שזרע יש (לחלק) [לו חלק] וקרינן ביה קצירו. והא דאמר בע"ז פרק ר' ישמעאל [נ"ג ע"ב] דאשרות דא"י אסורים מטעם דהו"ל עבודה זרה של ישראל, היינו נמי שהיה להם חלק במה שנטעו כדמפרש, ובשביל חלקם הו"ל ע"ז של ישראל. והא דפריך התם ירושה היא מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, השתא קשה מאי פריך הא מכל מקום היה להם חלק במה שנטעו כדמוכח הכא דקרי ליה קציר גוי. וי"ל דפריך מהנך אילנות שהיו בו בשעת שניתנה בברית בין הבתרים לאברהם אבינו ע"ה.
קצירכם אמר רחמנא ולא קציר גוי. הקשה הר"ר שמואל ממריאש השתא היכא שתינן שכר של גוי, הרי רובא שעורים נזרעים באדר ובניסן. ושמא יש מהן שנזרעו לאחר [ניסן], ואותן לא התיר האיר המזרח. והשיב ריב"א דחדש דגוי מותר ולא אסרה תורה אלא לישראל. וה"פ דילמא לא אקרוב העומר ולא אכלו בשל ישראל, אבל בשל גוי אכלי. [עי' או"ז ח"א סי' שכ"ח].
לא ס"ד דכתיב ממחרת הפסח אכול אבל קודם לא אכול. אלמא אקריבו עומר ולא אכיל אפי' של גוי, דא"כ לא השיב ליה ממחרת הפסח, לימא ליה והא כתיב [יהושע ה' י"א] ויאכלו מעבור הארץ, אלא כדפרשתי בשל גוי ודאי אכלו לעולם א"כ חדש דגוי אינו אסור. עוד אומר רבינו חיים דלית ביה אלא ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, וכן מוכח במנחות פרק ר' ישמעאל [ס"ח ב' וע"ש פ"ד ע"א] דלית ביה אלא ספיקא דרבנן.
ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול. וא"ת והא ממחרת משמע ט"ו, כדכתיב [ראה במדבר ל"ג ג'] ממחרת הפסח יצאו צבאות ה' ממצרים, והיינו בט"ו, וקרי להו ממחרת הפסח משום דאיקרי יום י"ד, פסח, על כי בו ביום שוחטין הפסח. ואי משום דמשמע השתא אכול מעיקרא לא אכול, המ"ל דמעיקרא לא אכול, דלא הו"ל אלא מן ולעולם בישן איירי. ונראה להר"ר יצחק דקרא הכי משמע ויהי ממחרת הפסח, דהיינו ממחרת י"ט של פסח דהו"ל י"ו, ואתא לאשמעי' די"ו אכול משום דהקריבו עומר, דאי ממחרת הפסח ט"ו, מאי נפקא מיניה לכותבן דאז אכלו מעבור הארץ. ע"א ר"ת דילפינן ג"ש מעצם עצם, כתיב הכא עצם [שמות י"ב מ"א], וכתיב [ויקרא כ"ג י"ד] לחם וקלי וכרמל לא תאכלו בעצם היום הזה, מה להלן י"ו אף ה"נ י"ו, והאי אית' ג"ש ביומא. והקשה הר"י היאך הקריבו עומר למ"ד אין מנחה בעומר, כדאמר בפרק בתרא דזבחים [קי"א ע"א] וחביתין נמי דקאמר לא אקריבו. ועוד הקשה למ"ד בפ"ק דקידושין [ל"ז ע"ב] דחדש שרי בחוץ לארץ, ומוקי לה בכל מושבותיהם לאחר ירושה וישיבה, לומר שלא הקריבו עומר עד לאחר ירושה וישיבה, אם כן להני תנאי לא מצי למדרש ממרחת הפסח הוא דאכול מעיקרא לא אכול. ואומר הר"י דהוה מצי למפרק להני תנאי מי ניחא. וא"ת ואימא דלא אקרוב עומר, ואשמועינן דאכול בי"ו, ולא אמרינן יום הנף כולו אסור דהאיר המזרח מתיר. ואומר הר"י דס"ל הכא כמ"ד התקין ריב"ז יום הנף כולו אסור, ומפרש התקין דרש מן התורה והתקין, הלכך לא מצי למימר דלא אקריבו עומר בי"ו.
<h2>דף יג:</h2>
מתוך שעשויין פרכים פרכים. פי' רש"י משום הכי (קרי') לא אזלינן בהן בתר לקיטה כשאר ירקי, לפי שאין מתלקטין כאחד אלא מעט מעט, נלקטים היום מעט ולמחר מעט ולהכי לא הלכו בהן בתר לקיט'. ומתוך פי' משמע שהן גדלים על כל מים כשאר ירקות, והיה להם להתעשר לשנה הבאה בתר לקיטה, אם לא שעשאן פרכין פרכין. ול"נ דאי מן התורה יש לנו לילך אחריהן לשנה הבאה, אין נראה שיתקן משום פרכין פרכין שיהיו נחשבין לשנה שעברה. ואי משום דמעשר דידהו דרבנן כדפי' רש"י, מ"מ לענין שביעית נמי דהו דאורייתא קתני ומותרי' בשביעית דחשבינן לשנה שעברה. הלכך נראה להר"י דהוו כמו אילן דגדלי' על רוב המים ומן הדין מתעשרים לשעבר, וגבי שביעית נמי חשבי' לשנה שעברה, מיהו לא אזלי' לשעבר בתר חניטה לפי שעשויין פרכין פרכין שאין נלטין כאחד לפי שאין חונטין כאחד, והילכך אית לן למיזל שעבר לאותה שעה השוה יותר, דהיינו השרשה. וא"ת והא שמואל קאזיל בתר גמר פרי בשאר ירקות, אלמא משמע דגדילים על רוב המים כירקות. וי"ל, דלא איירי שמואל אלא במעשר, וביה איירי ר' שמעון שזורי דאדידכו הוה להשוותם למעשר כשאר ירקות, ובשביעי הם בתר השרשה כדינו מן התורה. ובתורת כהנים [בהר פ"א ה"ז] מפיק טעמי' דאזלינן בתר דידהו להשרשה מקרא דכתיב [ויקרא כ"ה ג'] שש שנים תזרע ובשביעי' לרבות האורז והדוחן והשומשמין שהשרישו לפני ר"ה שמותרים משום שביעי, יכול אחר ר"ה כן ת"ל ו' שנים תזרע. וא"ת אם כן למה לי טעמא דפרכין פרכין. וי"ל משום דקשי' ליה מה ראית דמשש מרבית הני להשרשה, ומדגן ויקב מרבית הני ללקוט, אלא משום דעשויין פרכין.
ויצבור גרנו בתוכו. לכאורה ניח דקאי אמילתי' דרבה, דאומ' טעמא משום דעשויין פרכין פרכין, ופריך אמאי אזלינן בהו בתר השרשה ניזיל בתר חניטה. ואע"ג דאין חונטין כאחד מה בכך יצבור גרנו לתוכן, והא לא ניח (דחורש) [דתינח] חדש וישן, מיהו לענין מעשר שני ומעשר עני מאי אהני ליה, והאיכא מקצת שחייב במעשר עני. ומיהו יכול להיות שיתן לפי אומד המעשר לעני ויאכילנו בקדוש' מעשר שני. מיהו בבא זו קשה, דהא ר' שמעון נמי דקסבר שיצבור גרנו לתוכן בתר השרשה אזיל, דקתני מקצתן השריש לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה אין תורמין מזה על זה, וכי משני לקמן ורבנן סברי אין בילה. ופי' דרבה כרבנן, מיהו תקשה מר' שמעון משמע דקסבר יש בילה וקאזיל בתר השרשה. ואומר הריב"ן דלר' שמעון לא קשה, דאיהו לא אזיל בתר השרשה אלא בפול המצרי בלבד, וכדתניא לקמן [י"ד ע"א] בצלי' השרישין ופול המצרי שמנע מהן מים ל' יום קודם ר"ה מתעשרין לשנה שעברה דברי ר' יוסי הגלילי, והיינו בתר השרשה ור' יוסי בן כיפר כר' יוסי הגלילי סבר ליה וקשה, ואוקמי' בפול המצרי, אבל באורז ודוחן לא והני קא חשיב לעיל קסבר ר' יוסי בן כיפר דבתר לקיטה אזלי'. עוד הקשה הר"ר יצחק וכי לכתחילה יש לנו לתקן כל כי האי גוונא שאיצטריך לבילה, כי אמר ר' שמעון בילה היינו היאך דאירע כך. ופי' הר"י דפשיטא דלא פריך לרבה דודאי לכתחילה אין לנו לומר לצבור גרנו, ואדרבה בתר השרשה אית לן למיזל, מיהו אמתני' קאי דקתני מעשרין לשעבר דלעולם משמע מתעשרין לשעבר אפי' לא נתערב כלל בי', אין לו תקנה להתעשר בלהבא, ואותם של שנה הבאה אין להם תקנה להתעשר בשום דבר לשעבר אפי' על ידי בילה, דאי אית ליה בילה הו"ל למיתני' בהדיא מקצתן לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה יצבור גרנו, משום הכי פריך כדתניא, ס"ד דרבנן לא פלגי עליה בבילה אלא בהשרשה לחוד, דרבנן ס"ל דבכול' לא אזלינן בתר השרשה, ומשני פליגי עליה בבילה. ולעיל [י"ב ע"א] בברייתא בלוקט ירק ערב ר"ה וכו' ה"מ למיפרך כי האי גוונא, אלא אמתני' ניח ליה למיפרך.
ר' שמעון שזורי אומר פירות שזרען לזרע. ה"ה נמי לר' שמעון באורז ודוחן דאזלי' בתר השרשה, והא דלא חשיב להו משום דקאי עלייהו דרבנן דחשיב הנך דוקא ולא בפול המצרי, ור' שמעון שזורי אתי למימר דאף בפול המצרי אזלי' בתר השרשה. והכי מוכח במתני' [שביעית פ"ב מ"ח] דקתני בתר הך דאורז ר' שמעון אומר דאף בפול המצרי כיוצא באלו, כך פי' הרשב"ם. והיינו דלא כפי' הריב"א שפי' דר' שמעון בפול דוקא קאמר, ורבנן סברי אין בילה היינו רבנן דמתני' דהאורז.
<h2>דף יד.</h2>
ואי אשמעינן אין בילה הוה אמינא כרבנן ס"ל וכו'. וא"ת שמואל כמאן לא כרבנן ולא כר"ש. י"ל דמשכח שום תנא בעלמא דס"ל הכי. ולשמעינן הני תרתי לכל אין בילה למה לי. וא"ת ומאי קושי' הא אי אשמעינן אלא הכל הולך אחר גמר והלכה כר' שמעון, הוה אמינא הולך אחר גמר פרי מיהו היכא דנתערב יש בילה. ומפרש הר"ר יצחק דפריך הכי לישמעינן הכי הלכה כר' שמעון שזורי מטעם דקיי"ל דהכל הולך [אחר] גמר פרי.
מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה כו'. וא"ת הא איצטריך גורן ויקב לאשמועינן דבפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, כדאמרי' בשמעתא דלעיל [י"ג ע"א]. י"ל דמגורן לחוד נפק לי' פסולת גורן, ומהתם תיפיק לן כל מילתא דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדאית' בסוכה [י"ב ע"א], ואייתר יקב למילף גדל על מי שנה שעברה. א"נ המ"ל וחג האסיף מגרנך ומיקבך באספך למה לי, לאשמעינן מה אסיף זה גדל על מי שנה וכו' יצאו ירקות שגדילים וכו'. והר"ש [רש"י ד"ה באספך] והלא מעשר אינו אלא מדרבנן והיכי אתא קרא למעוטינהו, ותי' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. והר"י פירש דאיצטריך לשביעית דאזלינן בשביעית דירקות בתר לקיטה, דשביעית נוהגת מן התורה אפילו בירקות. וקשה דתנן במסכת שביעית [פ"ט מ"א] כל הספיחין מששית הנכנס לשביעי אם גדלו בששית ונלקטו בשביעית [מותרין] חוץ מספיחי כרוב, כדמפרש בירוש' [שביעית פ"ט ה"א] גזירה שמא יקח מן העץ שגדל בשביעית ויאמר מן האמהות שהיו קודם לכן לקחתי, שהרי אינו ניכר בין הגידולים לאמהות, שספיחי כרוב גדילים עד מאד לזמן מועט, אלמא בשביעית נמי לא אזיל רבנן בתר לקיטה בירק. וי"ל דאזול רבנן בתר רוב גידולין וה"ק כל הספיחין שגדלו הרוב בששית מותרין בשביעית. וא"ת א"כ קשה הא דתניא לעיל ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא תבא השמש, ומשתבא השמש אין תורמין ומעשרין מזה על זה לפי שאין תורמין מן החדש על הישן, ואמאי הרי רוב גדולו היה קודם שתבא השמש. וי"ל, דה"מ במעשר ירק שהוא מדרבנן ואסמכוה אקרא, ואזיל בתר סברא למיזל בתר לקיטה ממש, אבל שביעית דאורייתא אזול בתר רוב גדולן, דהכי נדרש מה גורן ויקב וכו'. מתעשרין לשנה שעבר. בתר הבא' שליש וכן לענין שביעית, יצאו ירקות מדלא אזלינן בתר הבאת שליש אלא בתר רוב גדולין.
בצלים הסריסין ופול המצרי. פי' רש"י שזרעו לירק, דאילו [ל]זרע אמרי' לעיל [י"ג ע"ב] דאזלינן בתר השרשה. ולהר"י נראה דמצי איירי אפי' מידי שזרען לזרע, והא דקאמר לעיל זרעו לזרע וכו' היינו ר' שמעון שזורי, אבל רבנן פליגי עלי' כמו (שכתבתי) שהוכחתי לעיל [ד"ה ר"ש שזורי], מדקתני במשנה [שביעית פ"ב מ"ח] ר' שמעון שזורי אומ' אף פול המצרי וכו', מכלל דרבנן בפול המצרי אינם מודים.
בצלים שמנע מהן מים לפני ר"ה מתעשרים לשעבר. פי' לפי שאינן צריכין עוד להשקות שנתקשו כבר ע"י שמנע מהן מים, שוב אין מים מועיל להם כל כך שיהיו בני השקאה, הילכך הו"ל גדילי' על (כל) [מי] שנה שעברה, אבל שאר ירקות אע"פ שמנע מהן מים מועלת להן השקאה, וקריני' בהו גדילים על מי שנה הבאה, אבל הנך הוו בשדה הבעל מכיון שמנע מהם מים ל' יום. וכן נמי משמע בירושלמי [שביעית פ"ב ה"ו] דמפרש התם בהדיא לפי שנעשה כשדה בית הבעל, ואתי' כר' יוסי הגלילי, אבל לר' עקיבא אינן מתעשרין לשעבר אלא להבא, לפי שעל כל מים גדלו. [ועי' רש"י שביעית פ"ב מ"ט].
הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. פי' של מרחשון וכסליו שהוא זמן לרביע, וכיון דרוב גשמי שנה יצאו א"כ כל אילנות שחונטין בין תשרי לשבט, מהני גשמים שלפני תשרי חנטו, הילכך משנה שעברה הן. וא"ת מ"ש דבחנטה דאילנות אזלינן בשנה דידהו בתר גשמי' (שני) שחונטין על ידם וחשבינן משנה שעברה, אע"פ שחונטין מחמת מים שלפני תשרי, והלא גבי תבואה דאזלינן בתר שליש ולא אזלינן בתר מים שהביאו שליש על ידם, דר"ה שלהם תשרי, ואם הביאו שליש בא' בתשרי חשבינן להו שנה הבאה, אעפ"י שע"י מים של ר"ה הביאו שליש, וה"נ הוי ליה למיזל [בתר] חנטה ולאחר תשרי ולא לאחר מים שגדלו על ידן. ואו' הר"י דגבי תבואה כתי' קרא בהדיא דאזלינן בתר שליש, הילכך אזלינן לגמרי אחר שליש ולא לאחר גשמי שנה, אבל גבי אילנות אשכחן גבי ערלה דכתיב ובשנה הרביעית פעמים שבשביעית ועדיין אסורים משום ערלה [לעיל י' ע"א], היינו עד ט"ו בשבט, ויהא הטעם לפי שהולך אחר גשמי השנה שעבר שחנטו מחמת גשמים שלפני ר"ה עד ט"ו בשבט, והילכך גבי שביעית נמי חשבינן ר"ה לאילנות שבט, דגלי לן רחמנא גבי ערלה דר"ה של אילן ט"ו בשבט. וגבי זית נמי דאזלינן בתר שליש, י"ל דר"ה שלו ט"ו בשבט כדין שאר אילן, דגבי ערלה דכל אילן להביא שליש ולא הביא שליש, היינו בט"ו בשבט.
<h2>דף יד:</h2>
הלכה כב"ה והרוצה לעשות כב"ש עושה. וא"ת והא הרי הן תרתי דסתרן אהדדי, דמתחילה קאמר הלכה כב"ה והדר קאמר והרוצה לעשות וכו' וי"ל כאן קודם בת קול וכאן לאחר בת קול [ערובין ו' ע"ב]. גמריה אסתפיק ליה. פי' אשתלי בדברי ב"ש ובדברי ב"ה, אבל אין לומר אסתפק ליה אי הלכה כב"ה אי לאו, דמעיקרא מכח זה הקשו ומי עבדינן כתרי חומר' היכא דקים לן דהלכה כאחד, דמסתמא לר' עקיבא קים ליה.
מיתיבי ליקט. ה"ה דה"מ לאותובי לרב' בר רב הונא מברייתא דלעיל מעשה בר' עקיבא שליקט אתרוג בט"ו בשבט, אלמ' אשכחן תנא דאזיל בתר לקיטה, ואפ"ה קסבר ר"ה שלו שבט.
<h2>דף טו.</h2>
בשלמא סיפא לחומרא. פי' רש"י נהי דקתני רישא פטור מן המעשר בשישית הנכנס לשביעית אלמא אזיל בתר לקיטה, וה"ה בשביעית הנכנס לשמינית חייב בביעור, אלמ' אזלינן בתר חנטה, ומשום דשביעית דאורייתא ומספק' ליה אי אזיל בתר לקיטה או בתר חניטה, ובשביעית דאורייתא אזיל בתר חנטה לחומרא, ובמעשר דרבנן אזיל בתר לקיטה לקולא.
אלא רישא פטור מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה, אי הכי תתחייב במעשר. וא"ת, דילמא כר"ג ס"ל דלענין שביעית אזיל בתר חנטה, ולענין [מעשר] בתר לקיטה. י"ל דלא דמי דהיינו לענין סדר מעשרות, אבל כמו דפטור מן הביעור, אלמא פרי זה לא חשיב פירות שביעית. וא"ת תתחייב במעשר שהרי מאין באת לפוטרו מטעם שביעית הא לא נהגינן ביה חומר' דשביעית, ומשני דכלם ממשמשין ופטור מטעם [דהוה] כהפקר.
תנאי היא דתניא אבטולמוס העיד וכו'. ורב המנונא ורבה בר המנונא פליגי אליב' דאבטולמוס כדפי' רש"י, ודברי אבטולמוס עיקר דכל העיד הלכה היא. ומשו"ה נמי לא אייתי מילתא דר"ג דאזיל לעיל בתר לקיטה למעשר באתרוג, ובתר חנטה לשביעית, דמילת' דאבטולמוס תנינ' לה כדפי'. ועוד שמעתי דניחא ליה לאתויי הך פלוגת' דאבטולמוס, משום דאשכחן בה תנא דסבר כר' שמעון ב"ר יודא.
<h2>דף טו:</h2>
הדקלים והזיתים והתאנים אע"פ שחנטו. וא"ת והא אמרינן לעיל [י"ב ע"ב] דבזתים אזלינן בתר שליש ולא בתר חנטה. וי"ל, דחנטה קאי אדקלים וחרובים וה"ה בזתים שהביאו שליש קודם ט"ו בשבט, ולא חש לפרושי. עוד י"ל דלעיל איירי בזתים הראויין לעשות שמן שאין לקיטתו כאחד, ואזיל בהן רבנן בתר הבאת שליש, אבל הכא בזתים הראוין לאכילה ואותן לקיט' שוה, ואזיל להן בתר לקיטה.
<h2>דף טז.</h2>
ש"מ תרי דיני מיתדנא. ושניהם בפסח כדפי' רש"י. וקשה מההיא דפרק מי שמתו [ברכות י"ח ע"ב] גבי ההוא גברא דלן בבית הקברות בליל יום כיפורי' ושמע חד דאשתעיא לחבריה דשמעה מאחורי הפרגוד איזה תבואה תלקה ואיזה תבואה לא תלקה, אלמא משמע דביום כיפורים נדונים על כך. וי"ל האמת הגזירה נגזרה מן הפסח. א"נ כר' יודא דאומ' כל דבר נחתם ביום כיפורים ואז נקראין כל הגזירות לפני הב"ד.
כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כמאן וכו'. ותימה לרבנן היכי מצלינן כל הימים ברכת חולים רפאנו, דהרי הוה תפלה לבטלה שכבר [נגזר] עליו מר"ה אם ימות אם לאו. ועוד קשי' דר' יודא אומר דבר"ה אדם נידון, ובפ"ק דשבת [י"ב ע"ב] אית' דאומר ר' יודא הנכנס לבקר חולה אומר המקום ירפאך בתוך חולי עמו ישראל, ולדידי' הוי תפלה לבטלה שהרי כבר נגזרה מר"ה אם ימות או יחיה. ועוד מברכת השנים ק' דאליבא דרבנן דאומ' בפסח אדם נידון על התבואה. ואר"ת דבר"ה גוזרים עליו אם יחיה אם לאו, אבל אם יתרפא אם לאו אינו נגזר דינו בר"ה, דנר' לומר דכל יום חזי להתרפאות. ודברכת השנים אר"ת, דאנן מתפללין שיתן גשמים בעתם, כדאמרינן לקמן [י"ז ע"ב] דפעמים שנגזר בר"ה במים מועטים, ואם הטיבו ישראל מעשיהם הב"ה מביאם לנו בעיתם ויספיקו, ופעמים דנגזרה גזירה להיות השנה גשמים מרובים, ואם ח"ו יקלקלו מעשיהם יבאו שלא בעתם כדמפרש לקמן, ועל זה אנו מתפללין שיביאם הב"ה בעתם. עי"מ דקאמ' תלמודא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, היינו תפלה דיחיד דאינו קורע גזר הדין, אבל ברכת חולים וברכת השנים שהן תפילה דרבים ודאי היא נשמעת כדאמרינן תפלת הרבים קורעת גזר דין [עי' לקמן שם]. וההיא דנכנס לבקר את החולה וכו' מתוך דכ"ע אזלי לבקרו ומתפללין עליו נעשים כתפלה דרבים.
תוקעין בשופר של איל. הכא משמע דהלכה כר' [יהודה], דקתני לקמן בראוהו [כ"ו ע"א] דר' יוסי אומר כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, ור' יהודה אומר אין תוקעין אלא בשופר של אילים כפופים.
<h2>דף טז:</h2>
וחוזרים ותוקעין כשהן עומדים. וא"ת ועובר משום בל תוסיף, כיון שיצא כבר, דמ"ש מברכת (המינים) [כהנים] דאם הוסיף אחת משלו עבר בבל תוסיף [לקמן כ"ח ע"ב], וה"נ אילו איתרמי ליה צבור אחרינא דלא תוקעין הוי כוליה יומא זמניה, א"כ כשתוקע יותר מדאי עבר משום בל תוסיף. ואר"י דגבי ברכת כהנים אם היה כופל ואומר ב' פעמים אינו עובר בל תוסיף, שאם היה עוש' המצוה ב' פעמים אין כאן בל תוסיף, אלא היכא שמוסיף ברכה אחת משלו, וה"נ אם עושה תקיעה אחת ב' פעמים אין בכך כלום. ועוד איכא למימר דלא שייך בל תוסיף אלא היכא שאדם מוסיף מדעתו, אבל חכמים יש כח בידם לתקן ולהוסיף על המצוה כמו שיראו בעיניהם, ומצוה לעשות כמו מאמרם [יבמות כ' ע"א] מלא תסור [דברים י"ז י"א], ומצוה באפיה נפשיה הוא.
כדי לערבב השטן. פי' בערוך [ערך ערב א'] דכתיב [ישעיה כ"ה ה'] ובלע המות לנצח, וכתיב [שם כ"ז י"ג] ביום ההוא יתקע בשופר גדול, וכד שמע השטן בהיל ולא בהיל, וכד שמע שתוקעין בעמידה נרתע ומתערבב וברח, ולית ליה פנאי לקטרג, ומתערבב כל כך דהוא סבר (שיהיה) [שהיא] תקיעה דלעתיד.
כשהן עומדין וכו'. מכאן קשה למנהג קדמונים שכתבו במחזורים במלכיות קשר"ק ובזכרונות קש"ק ובשופרות קר"ק, שהרי הכא משמע דאותן שבתפילה עיקר, וקאמר במה בשופר, משמע דלעולם צריך בשופר, ואם אית' דגונח א"כ קש"ק וקר"ק כמאן דליתי', ואם גנוחי גנח א"כ קר"ק אינו כלום וגם לא קשר"ק, דהא מפסיק ליה תרועה. לכך תיקן ר"ת לעשות למלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק, וכן לזכרונות וכן לשופרות. והר"י אומר דדי לנו לעשות קשר"ק לכולן, דמאי אמרת דילמא גנוחי גנח ומפסיק ליה תרועה לכולם, הא אמר ר' יוחנן [לקמן ל"ד ע"א] שמע ט' תקיעות ביום יצא, והלכה כר' יוחנן, ונהי דר' יוחנן לא אומר אלא דיעבד, משום טורח צבור כדיעבד דמי, ולמסדרי' טוב לעשות כר"ת.
כל שנה שאין תוקעין לה בתחילה מריעי' לה בסופה. בירושלמי [בתוס' בשם בה"ג ל"ח ג'] לא דאיתרע בשבת אלא דאתיליד אונסא.
והמעיין בתפילה. תימה דהא מצוה הוא דקא חשיב ליה בפרק מפנין [שבת קכ"ז ע"א] בהדי הני דהאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. וי"ל דמעיין בתפלתו מתי תתקיים ואומר אין דין שתבוא לי תקלה היום שהתפללתי היטב, ודומי' דהכא אמרינן בברכות [ל"ב ע"ב] המעיין בתפילתו לסוף בא לידי כאב לב. וכן ג' מזכירין עונותיו ואילו הן קיר נטוי ועיון תפילה וכו' [ברכות נ"ה ע"א], והיינו כמו שפירשתי שמצפה מתי יבא. והא דאומ' [ב"ב קס"ד ע"ב] ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום ועיון תפילה וכו'. היינו שאין אדם שידקדק בתפלתן בדין וכשורה, כדאית' בירושלמי דברכות פ' הקורא [ה"ד] שאומר למודי' כרע לגרמיה.
רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה וצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ותימה, דבקדושין [ל"ט ע"ב] אמרינן מי שעונותיו מרובים מזכויותיו דומה כמי ששורף כל התורה כולה ולא קיים ממנה אפי' אות אחת. וי"ל דהכא מיירי בלאחר מיתה, ולחיים היינו לחיי עולם הבא שהוא קיים לעולם, ורשעים נכתבים למיתה שנחתמים להאביד מן העולם הבא ולהיות בגיהנום.
<h2>דף יז.</h2>
והא דקאמר פושעי ישראל בגופן יורדין עד י"ב חודש. תימה הא אומר בפרק הזהב [ב"מ נ"ח ע"ב] ג' יורדים ואינם עולים הבא על אשת איש והמכנה שם לחבירו והמבייש חבירו ברבים, והיינו פושעי ישראל בגופן, וקאמרי' הכא דעולים לאחר י"ב חודש. וי"ל, דהתם נמי לא קאמר דלא יעלו לעולם, אלא ר"ל עד לאחר י"ב חודש כדקאמרינן הכא. ול"נ דאמרינן דיורדין לגיהנום כגון פושעי ישראל בגופן, וכגון הנך דחשיב בפ' הזהב מיירי בלא עשה תשובה, אבל אם עשה תשובה לא ירד כלל, ולא יהא אור של גיהנום שולט בו דמיתה ממרקת עון והכל.
קרקפתא דלא מנח תפילין. י"ל שמימיו לא הניח תפילין. ור"ת פי' דלא מנח להו ואומר מה מועיל עוד זה, ומשו"ה דינו בגיהנום דמבזה הש' הכתוב בו, אבל אם אינו רוצה להניחן לפי שאינו יודע לשומרן כדין וכשורה, כדאמרי' [שבת מ"ט ע"א] תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, אין לו להיות נענש על זה.
<h2>דף יז:</h2>
ה' קודם שיחטא ה' לאחר שיחטא. פר"ת די"ג מדות, ה' ה' ב' מדות הן, אני הוא קודם שיחטא אני הוא לאחר. וא"ת קודם שיחטא מאי מדת רחמים איכא. וי"ל דעתיד לחטוא כישמעאל דכתוב [בראשית כ' י"ז] באשר הוא שם שאמרו מלאכי השרת כן, כדמפרש בפר' וירא [בר"ר ספנ"ג]. א-ל, זו מדת הדין. רחום, שמרחם על הבריות. וחנון, שנותן חן לבריותיו או נותן להן חנינה. ארך אפים, לצדיקים ולרשעים. ורב חסד, מרבה חסד לבריותיו ונוהג עמהן לפנים משורת הדין. ואמת, שמאמת דבריו לבריותיו. נוצר חסד לאלפים, לאלפים דורות. נושא עון, מה שאדם עושה במזיד לתאותן. ופשע, אלו המרדי' [יומא ל"ו ע"ב] כמו [מלכים ב' ג'] מלך מואב פשע בו. וחטאה, אלו השגגות. ונקה, ופשטה דקרא ונקה לא ינקה בפעם אחת אלא מעט מעט נפרע מן האדם ומורק לו עונותיו. וב' פעמים ה' הם שתי מדות, כדמשמ' באגדה [פסיקתא רבתי פל"א] ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני [ישעיה מ"ט י"ד], אומרת כנסת ישראל לפני הקב"ה ב' מדות טובות שהיו לך ב' פעמים ה' ה' אבדתם ממני, אלמא שתי מדות הן. ובמגילת סתרים דרבינו ניסים אינו מונה (אלא) אותן אלא מדה אחת, דה"ק ויקרא ה', אתה ששמך ה' יש בה י"ג מדות ה' רחום וחנון וגו' ה' ורחום וכו', ובשם השני מתחילים המדות. ונוצר חסד לאלפים הם ב' מדות, דנוצר חסד משמע זמן מועט או זמן מרוב(ע)[ה], אבל לא כל כך לאלפים, ולאלפים דקאמ' זו היא מדה אחרת.
כתוב אשר לא ישא פנים וכו'. לפי פשט לא קשיא מידי, דה"ק אשר לא ישא פנים דאינו מטה הדין לא מפני עני ולא מפני עשיר, וישא פניו אליך קאמר נושא פנים ומביט לישראל לשום להם שלום. תימה, אמאי לא משני הכא כדמשני (בכיצד עורכין) [במי שמתו ברכות כ' ע"ב] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתיב אשר לא ישא פנים ואתה נושא פנים לישראל, אומ' מדוע לא אשא להם פנים, שאני אמרתי להם ואכלת ושבעת וברכת שיאכלו וישבעו, והם מדקדקים לברך על פחות מכזית, אלא לא ישא פני' מיירי באומות. וא"ת אמאי פרכי מלאכי השרת מלא ישא פנים, הא לאחר גמר דין איירי. וי"ל דהוה מסתבר להו דכי היכי דאינו נושא פנים לאחר גמר דין, לפני גמר דין נמי (ה' ית') מדת הדין [אין] נותנים לישא פנים מפני קידוש השם, ומשני דלפני גמר דין מדת הדין נותנים לישא פנים לישראל, לפי שמדקדקים במצות.
<h2>דף יח.</h2>
אביי ורב(א)[ה] מדבית עלי קאתו. ה"ג ורבה, שהיה חבירו של ר' חסדא והוא היה כהן [חולין קל"ג ע"א], וכן מוכח בפרק בתרא דמו"ק [כ"ח ע"א], דקאמר חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא ורבה ור' חסדא צדיקים גמורים היו ומצלו ואתא מטרא, ור' חסדא חייא צ' שנין ורבה חייא מ' שנין. וא"ת הכי פשיט מינה דלאו בזכות תליא מילתא אלא במזל', כיון דרבה מדבית עלי הוה משו"ה לא חייא. וי"ל דס"ל לתלמודא דהתם דאי משום הכי היה לתורה להצילו ולהגין עליו.
רבה לא עסיק בגמילות חסדים. תימה דקתני בחלק [סנהדרין צ"ח ע"ב] א"ל אביי לרבה הא מר אית ביה תורה וגמילות חסדים. וי"ל, דלא עסק בגמילות חסדים כמו אביי, והכא ע"כ הוה רבה חבירו של ר' חסדא כדפרישית. אבל אין לומר דגרסי' רבא שהיה חבירו של אביי, דהוא לא היה כהן כדמוכח בפ' הזרוע והלחיים [חולין קל"ג ע"א].
על ניסן מפני הפסח. אבל על סיון מפני שבועות אין משלחין, דבעומר תליא מילתא, כדכתיב [ויקרא כ"ג ט"ז] חמשים יום. וכן אמרי' לעיל [ו' ע"ב] חג עצרת פעמים חמש פעמים שש ופעמים שבע, אלמא בתר יומי החודש אזול.
<h2>דף יח:</h2>
הואיל והוכפלו בו הצרות. תימה, י"ז בתמוז נמי הוכפלו הצרות כדאמר' בפרק בתרא דתענית [כ"ו ע"א] ה' דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז. וי"ל, דשאני חורבן הבית דתקיף טפי. א"נ, דתשעה באב הוכפלו הצרה, חורבן הבית ב' פעמים, אב בי"ז בתמוז יש בו ה' דברים.
תשעה בתמוז שבו הובקע העיר. וה"מ בראשונה אבל בשניה הובקע בי"ז בתמוז, וכן איתא בברייתא דתענית [שם] שהבאתי, ה' דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז, נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר באחרונה, ושרף אפסטמוס התורה, והעמיד צלם בהיכל. ועל כן אנו עושים תענית בי"ז בתמוז. והך ברייתא איתא נמי בירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] וגרסי' שבעה עשר, ואע"ג דכתיב בקרא ט' לחודש אגב צערייהו טעו במנין, והכתוב מונה לאותו מנין שהיו מונין, כך מפרש בירוש'. שבו נשרף בית אלקינו. בסוף פרק בתרא דתענית [כ"ט ע"א] רמי קראי אהדדי, כתוב אחד אומר בז' לחודש במלכים [מלכים ב' כ"ה], (ובישעיה) [ובירמיה נ"ב י"ב] כתיב בעשירי לחודש הא כיצד נכנסו בו בשביעי והיו שם שביעי שמיני ותשיעי ולעת ערב של תשיעי הציתו האש בו. וצום השביעי זה צום ג' בתשרי. נראה דקבלה בידם היתה כך, דהפסוק אין מוכיח כלום, ואין בפר' רק בחודש השביעי הרגו [מ"ב כ"ה כ"ה].
<h2>דף יט.</h2>
דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק. משמע הכא דאסור להתענות בר"ח, וקשה דאמר בברכות [מ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון אין מחזירין אותו משום דאי בעי אוכל ואי בעי לא אוכל, י"ל דאי בעי לא אכיל נהמא, אבל להתענות לגמרי מכל מאכל אסור.
ר' יודא בן שמוע משום ר"מ מטמא מדרס וחכמים מטהרים. פרש"י דפליגי בטומאה שעברה, כגון שהיה טמא ושיבר והתיך לתוכו אבר, ר"מ מטמא שחוזר לטומאתו ישנה. ואע"ג דאמרינן [שבת ט"ז ע"א] כלי זכוכית אינו חוזר לטומאה ישנה, מ"מ כלי מתכות חוזר לטומאה ישנה, וזה יש לו דין דכלי מתכות דהכל הולך אחר המעמיד. וקשה דכיון דטומאה קדמה לאבר, ושברתן דמטהר אותו קדמה לו, מה מועיל האבר שבא אח"כ לטמא. ועוד פי' רש"י פי' אחר בנ"א, ר"מ מטמא מכאן ולהבא טומאה דאורייתא, אבל טומאה דרבנן כדין זכוכית יש לו. ואינו נראה לרשב"ם דמטהרי משמע לגמרי מכל טומאה, ופי' דטעמי' דר"מ לאו משום דסבר דהוא סתימה מעליא, ולא מטעם דהכל הולך אחר המעמיד, ובשבת דקאמר ר' מאיר היא ומייתי הך דהכא, ולא גרסינן דקסבר הכל הולך אחר המעמיד אלא ר"מ היא ומטמא משום דסתימה מעליא היא וחוזר לדינו דכלי זכוכית. ורבנן מטהרי לגמרי, דהוה ככלי הנשבר והסתימה אינה כלום, דלאו סתימה מעלייתא היא. עוד פי' ריב"א טעמא דרבנן דמטהרי משום דכלי זכוכית ככלי חרס דמי, ותנן בתוספת' דכלים [ב"ק פ"ב ה"ג], כלי חרס שטיהר אין לו טומאה עולמית. ומיהו קשה לפי' רשב"ם מתוספת' דכלים [ב"ב פ"ז ה"ד] דקתני כוס של [אבן] שניקב והטיף לתוכו אבר מטמא משום טומאה כלי זכוכית, ומפרש טעמא דכוס של אבן, שלא היה עליו טומאה מעולם, אוקמינן לדרך כל מתכות, אבל כלי זכוכית שניקב שהו"ל קודם לכן טומאה בפני עצמן, אין לאבר כח לסלקו מטומאתו אשר קדמה, אלמא לכו"ע מטהרין לאו דוקא מכל טומאה, אלא נראה כפי' רש"י.
<h2>דף יט:</h2>
מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. משמע דבימי עזרא מעובר היה ואסמכוה אקרא, דכתיב [נחמיה ז' ע"ג] ויגיע החודש השביעי, וכתיב [שם ח' ב] (ויש') [ויביא] עזרא הכהן את התורה ביום אחד לחודש ויקרא בו, וכתיב [שם שם י"א] כי היום קדש, וכתיב [שם שם י"ג] וביום השני נאספו ראשי אבות וכל העם הכהנים והלויים ואלעזר הכהן להשכיל את התורה. מדכתיב [שם שם ב'] ביום אחד לחודש אלמא ר"ח היה, ומשום כך נאספו לקרות בו, דכן משמע דקאמר להו היום קדש, וכתיב ביום השני נאספו כמו שעשו בראשון, אלמא יום שני נמי י"ט הוה, ור"ח היה שעשו ב' ימים, אלמא עיברוהו לאלול דההיא שתא, והא דקרינן ליה יום שני, היה לקרותו ראשון, דר"ח היה, ומנינן מיום שני מ"מ קרינן ליה שני והוה שני למלתיה.
והא מקלקלא ר"ה. פי' רש"י שלא עשאוה בני גולה כהלכתא. וקשה שהרי מספק עושין אותן ב' ימים. אלא פי' רבינו יצחק בר' אשר דזה קרי קלקול מה שעושין ב' ימים מספק, ועושין ברכה לבטלה, והיה מוטב שלא תתעבר כלל אלול. ומשני מוטב שתתקלקל וכו'. וא"ת א"כ דלעולם עושין ב' ימים מספק למה שלוחין יוצאין על אלול מפני ר"ה [לקמן כ"א ע"ב], הרי יעשוהו מספק. יש לומר דאי לא היו יוצאין שלוחין מספקא להו שמא היה חסר, והיה להם להקדים יום אחד ולעשותו ג' ימים מספק, אע"ג דלא היו צריכים דאמרי' לקמן דתרי ירחי חסרי קלא אית להו, מ"מ לבם יהי' נוקף ויהיו יראים שמא היו חסירים, הלכך עביד תקנה בשלוחין לאותן שיוכל להגיע באותו זמן. והא מקלקל ר"ה. מקלקולא דיום הכפורים לא פסיקא ליה למפרך, משום דלא מקלקלא אלא היכא דלא מטו שלוחין. מוטב וכו' ולא נתקלקלו מועדים. לפי מה שפי' רש"י לעיל הא איצטריך מעברין משום ירקיא ומשום מתיא, תינח למ"ד [לקמן כ' ע"א] משום ירקיא דאיכא קלקול דירקיא לכולהו מועדות, בין ר"ה ובין יום כפור שאירע פעמים בערב שבת, וכן נמי י"ט ראשון דסוכות ושמיני עצרת. אבל למ"ד משום מתיא, (לא) קלקול במאי, דלא מעברינן אלא ביום כיפורים לחוד, דבשאר ימים טובים אפשר בעממים, ולא אתא שפיר לישנא דנתקלקלו המועדות. הלכך נראה להר"י לפרש הא איצטריך מעברי' ליה, אי איצטריך משום דלא אתי עדים ביום השלשים, דהוו צריכי השתא לעבורי אלול ולקדושי תשרי, ופריך והא מקלקלא ר"ה והוה לן לקדושי ביום ל', ואע"ג דלא ראו, היה לאיים על העדים ולהעיד, כדאמרי' [לקמן כ' ע"א] מאיימין על העדים על החודש שלא נראה בזמנו, ומשני מוטב שתתקלקל ר"ה ואל יתקלקלו המועדות לעשותם שלא כתיקונן על פי איום העדים, וגם ר"ה בכלל קלקול זה.
ומר סבר כל המצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון. פי', ולכך אין צריך לצאת שלוחים בעבור השני שכבר יצאו בראשון. וא"ת, והא אם לא יצאו איכא קלקול דפסח, דיסברו דאדר השני יהא ניסן, ואיכא למימר דתקנו שלוחים יוצאים על ניסן מפני הפסח, ומאליהן ידעו שאין זה ניסן אלא אדר ונתעבר שנה. ומר סבר אינו נוהג. וא"ת, למה יצאו בעבור כך, הלא ידעו כשלא יבאו שלוחי ניסן שכבר נתעברה שנה, ויעשו פורים לי"ד של אדר, דחדש העבור שלשים. וי"ל, דהשתא ס"ד דאפי' מ"ד ל' יום לאו (אפי') [דוקא], פעמים חדש העבור מלא.
כמה עיבור שנה ל' [יום]. השתא משמע דעיבור שנה היינו אדר הראשון דהוה ל', וקשה דאמ' [סנהדרין י"ב ע"ב] שנה אינ' מתעברות אלא בסופ', א"כ אדר השני ה"ל למימר עיבור. וי"ל דאה"נ, מיהו הך עיבור כשמתעברים השנה מוסיפי' ל' יום כ"ט דאדר השני דהוה עיבור, וחד יומא דמעברי' אדר הראשון.
אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. אפי' לא באו עדים. וא"ת תקשי ליה מרישא דמתניתין, על ניסן שלוחים יוצאי', אמאי כיון דנפקי אאדר אמאי נפקי על ניסן, הלא הם יודעים שר"ח ניסן לעולם יום ל' של אדר, כיון דאדר לעולם חסר. וי"ל דאי לא הוו נפקי על ניסן לא היו עושין כלל פסח בניסן, שיסברו שנתעבר השנה דמצוה לקדש על פי הראייה. וא"ת מאי אירייא הני שני חדשים אפי' כולהו נמי. וי"ל דאפי' משום מצוה לא מחללינן, אי לאו טעמא דתקנת מועדות.
<h2>דף כ.</h2>
אלא אי אמרת זימנין אמלא וזימנין אחסר ניעברי' האידנא וניקדש למחר. יש להקשות דלגבי תשרי תנן לקמן שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שמעברין, אלמא זימנין מלא, ואפ"ה מחללין עליו השבת, כדאמר הכא על ב' חדשים מחללין.
מתיב רב כהנא שהמקדש קיים וכו' אי אמרת בשלמא לעולם חסר אמאי מחללין. והקשה הר"י דודאי בכולהו לא מחללין משום מצוה לקדש על פי הראיה, אבל בהדי דתקנת דמועדות מחללין כדפי'. י"ל, מדקתני על כולם דטעמא דכולהו שוו, וכי הכי דבשאר חדשים לא מחללין משום טעמא דניסן ותשרי. תיובתא. ועתה נשאר מר עוקבא איתותב, והיינו דוקא לדידהו שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל לדידן לעולם חסר, שהרי לעולם אנו מונין כל סדר החדשים אחד מלא ואחד חסר.
לאורתא טרח ומייתי. וא"ת, א"כ טעמא דירקיא היכי משכחת לה. וי"ל כדמקלעי ראש השנה בד', וצום כיפור יהיה בו'. אכתי קשה ת"ל משום ירקיא דראש השנה עצמו, שהרי כיון דיום כיפור חל להיות אחר שבת, א"כ ראש חדש חל להיות בערב שבת וא"כ יום טוב ושבת סמיכי אהדדי, ובסמוך משמע דאפי' יום טוב ושבת חיישינן לירקיא. ומ"ד משום מתיא אפשר בעממי'. וא"ת היכא דיום טוב דראש השנה חל להיות בערב שבת תיפוק ליה משום יו"כ דאיקלע לאחר שבת, ואיכא למיחש למתיא, וא"כ קשה מאי קאמר איכא בינייהו יו"ט שחל להיות באחד שבת בין מלפניה בין מלאחריה. לכך לא גריס ר"ת מלפניה, אלא יו"ט שחל להיות באחד בשבת לאחריה. אמנם יכול להיות דגרסינן ליה, ולא מיירי בראש השנה, אלא בשאר ימים טובים כגון פסח ועצרת [ועי' תוס' הרא"ש].
אפשר בעממי. והכי קיימין דמשום מתיא מעברינן דקימא לא אדו הראש, נראה לפי שי"כ יהיה בערב שבת. והוא בו' לפי שיום כיפורים יהיה בא' בשבת, ולא בא' מפני שבו שביעי של ערבה, דנהי דמשום תקיעת שופר לא עברינן, דחיות שביעי של ערבה דרבנן הוא, וצריך חיזוק יותר משל תורה. אבל משום ירקיא לא מעברינן, דאי מקלעי אחד משאר ימים טובים בערב שבת או באחד בשבת לא עבדינן דחיות.
הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי. פי' רש"י בניסן ותשרי שהמועדות תלוין בהן מקדשי לצורך ומאיימים העדים, בשאר ירחי אין מאיימין. והקש' רש"י מה צריך לנו בשאר ירחי לחסר או לעבר. ותי' דכמו ששנינו בערכין [ח' ע"ב] אין פוחתין מארבע חדשים מעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר מח', כדמפרש התם, משום דקדים ואתי סיהרא תרי יומי ומחזי כשיקרא. והר"י מפרש איפכא, בניסן ותשרי אין מאיימין דכיון דמועדים תלוין בהן אין מקדשין אלא על פי הראיה, כדפ"ל, דאם מאיימים העדים הוי קלקול המועדות, אבל בשאר ירחי מאיימין היכא דאיכא עדים.
ואם היתה שנת עיבור חמשה. תי' דיכול להיות פעמים ששה, דח' שעות ותתע"ו חלקים, ד(ר)"ח דתתע"ו (עלה לשעה) עלה לסוף ל' שנה, יום אחד. ומיהו דברוב פעמים ארבע ובמ' המעברי' חמשה. [עי' תוספות].
<h2>דף כ:</h2>
צריך שיהיה לילה ויום מן החדש. פי' רש"י למדנו שאם נראית הלבנה ישנה משחשכה של יום כ"ט, שהוא ליל שמאיר יום ל', אין מקדשין אותו ביום ל'. וא"ת פשיטא דאין מקדשין, שהרי לא תראה החדשה ביום ל', דק"ל בד' שעי מיכסי סיהרא, כדאמרינן לקמן שהישנה מכוסה לבני בבל ו' אחרונות ולבני ארץ ישראל מכוסה י"ח שעה, והחדש מכוסה אבני בבל י"ח שעה ולבני ארץ ישראל ו' שעה, א"כ לבני ארץ ישראל ולבני בבל כ"ד שעה מיכסי סיהרא, וכיון דנראית הישנה שעה ראשונה של לילה שלפני ל', לא תראה להו החדשה עד ליל (שלפני) [שלאחורי] ל'. ותירץ דאשמעינן דאין מאיימין את העדים על החדש שלא נראה בזמנו, שאם ראו הישנה אין מאיימין עליהן לומר שראו החדשה ביום ל', שהכל ראו הישנה בלילה שלפני ל'. ולא נראה פי', דפי' דאתא לאשמעינן דכיון דנראית הישנה בתחילת הלילה אין מאיימין, הא אם לא ראו מאיימין ומקדשין את יום ל', ותי' הא ראוה בני בבל דלא מכסיא להו הישנה כי אם ו' שעות אחרונות, והם יודעי' שאותו הלילה מיום ל', ובעי לילה ויום מן החדש, ואין זה סברא לומר שהקפידה תורה לגבי ארץ ישראל ולא לבני בבל. ועוד קשה דפי' דאם היתה הלבנה ישנה נראית מתחילת ליל יום ל' שהוא קודם חצות אין מקדשים אותה. ותימ' גדולה, דמעולם לא היתה הלבנה ישנה נראית בסוף חדושה קודם חצות, דאם אחר חצות אין מקדשין אותו, דצריך שיהיה לילה ויום מן החדש, ואם איתא דאיתייליד המולד בתחילת הלילה היה נראה בחצות ולא מכסי לבני ארץ ישראל כי אם ו' שעות, ומיהו אנן אין אנו עושין כן דלא פסלינן מולד זקן אלא כשנולד לאחר י"ח.
וליעבד נמי ארבסר דילמא חסרו ליה לאב. והוא הדין נמי דהוה מצי למיפרך וליעבד נמי פסח בארבסר דילמא חסרו לשבט. וא"ת הלא שלוחין יוצאין באדר מפני הפורים, וא"כ היו יודעים באיזה יום נקבע אדר, ואם שבט היה חסר ואם לאו. וי"ל, דמ"מ פרי' שפיר לרחוקים באתרא דלא מטא שלוחין.
<h2>דף כא.</h2>
לוי איקלע לבבל באחד עשר לתשרי. פי', בי"א לחשבון בבל, שהיה בא"י עשירי ובא לשם מתוך התחום. א"נ ביום שלפניו שהיה ערב יום כפורים של א"י, בא לשם סמוך לחשיכה, ואיקלעי לשם בא"י בי"כ דבני מערבא, ובא בצום כיפורים של בני בבל, ואמר בסים תבשיל דבבלאי ביומא רבא במערבא, שאכלו בליל שלאחר י"כ שלהם שהוא י"כ דבני מערבא, אמרו ליה אסהיד ולא יאכלו כל הלילה, ויעשו גם היום צום כיפורים, ומשני לא שמעתי מפי ב"ד מקודש, ואעפ"י שיודעים שלמחרת יקדשוהו כגון שהוא ליל ל"א, אפי' הכי אין מעידין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש, ובסמוך מפרש טעמא. וא"ת מ"מ היכי מנח להו למיכל הא איכא איסור מיתה. וי"ל דמן הדין אפי' קריאה דבני בבל הוי קריאה, כדכתיב [ויקרא כ"ג ב'] אשר תקראו אתם אתם אפי' שוגגין אפי' מזידין [לקמן כ"ה ע"א]. והא דקאמר בפרק גיד הנשה [חולין ק"א ע"ב] בגמ' דקאמר עובדא הוה ושלחו מתם דיום הכיפורים דההוא שתא בשבת, ולהכי קאמר דעושה מלאכה ביום כיפורים ושגג פטור, דלא הוה יום כיפורים אלא משום זכר, והשתא קשה, אמאי לא הוי יום כיפור לגמרי, דהא קרינן אתם אפי' מזידין. ואיכא למימר דכי קאמר אתם אפי' מזידין, היינו למיקבע ירחא, אבל התם איקבע ירחא כהלכתו, ושלחו מתם דיעשו י"כ בשבת שלא היה עשירי לקביעותו, וכה"ג אין יוה"כ עשירי לתשרי. ותימה הא אמרינן [לעיל י"ט ע"ב] מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וכ"ת ה"מ בזמן שבית המקדש קיים, הא בימי ר"ג דיבנה שהיה לאחר החורבן אשכחן דפריך הכי. וי"ל, דה"מ בימי תנאים שהיה רוב ישראל בא"י דלא חבול להו עלמא, ולא צריך לעבר משום ירקיא ומשום מיתיא.
תרי ירחא קלא אית להו. פי' רש"י שהרי תמוז לעולם חסר, וא"כ ליכא למיחש שמא חסרו נמי לאב, דתרי ירחא חסרא קלא אית להו. וקשה והלא בא"י מקדשין ע"פ הראייה וא"כ אפשר דמלאוהו לתמוז. ואומר הר"ם דממה נפשך שפיר קאמר, דאי מלאי לתמוז חסירות לאב, א"כ ה"ל תשרי ביום ה' וסוכות לחמסר, דמה לי תמוז מלא ואב חסר כמו תמוז חסר ואב מלא, ואי תרוייהו עבוד חסרים קלא אית להו. והשתא נמי דלא מקדשים ע"פ הראיה, ולא שייך טעמא דקלא, אפ"ה לא עבדינן ארביסר, כיון דבזמן דמקדשין ע"פ הראיה לא עביד, שהרי אנו בקיאים בקביעות דירחא, והא דעבדינן תרי יומי משום דמנהג אבותינו, וכיון דאינהו לא עבוד ארביסר אנו נמי לא עבדינן ליה.
זימנא חדא אשתכח כוותי'. אבל האידנא לא נהיג למעבד יוכ"פ ב' יומי, דאנו בקיאין בקבועתא דירחא. והא דעבדי' י"ט ב' יומי, לא משום ספיקא אלא משום דמנהג אבותינו בידנו [ביצה ד' ע"ב], אבל יוכ"פ אפי' הם עושין לא נהוג למעבד תרי יומא, אלא רבא בלבד היה מחמיר על עצמו. א"נ אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולים לעמוד בה.
כי משכה תקופה עד (שיתא) [שיתסר] (ד)בניסן עבריה לההיא שתא. פי' רש"י לעבורי אדר, דאפי' יהא מעובר אדר יפול התקופה בחמיסר, וא"כ לא הוה תקופה בחודש ניסן. אפי' קסבר יום תקופה מתחיל בחידושו של לבנה [עי' סנהדרין י"ג ע"א] אינו כי אם עד י"ד. וכן הא דאמרי' בסנהדרין [מ"א ע"ב] עד כמה מברכין על הלבנה בחידושו עד רובו, אלא ודאי חידוש החודש הוי עד ט"ו. וה"פ עברוה לההיא שתא דלא סגי לעבורי לאדר ועדיין יפול התקופה בחמיסר, וא"כ לא יהא תקופה חדשה בחודש ניסן, דקסבר יום תקופה גומר, אבל אי לא, הוה תקופה חדשה בחידוש החדש דיום ט"ו מחידוש החודש. ובסנהדרין הקשה רש"י ולעברי' ב' ירחי, ומשני דקים להו לרבנן [ערכין ח' ע"ב] דאין מעברינן יתר מח'. מיהו תימה דקבעי בסנהדרין [י"א ע"ב] אם מפני התקופה מעברין, ותימה ולפשוט מהכא דמעברין. י"ל דה"מ מפני תקופת ניסן אבל מפני תקופת תשרי לא קים ליה לתלמודא אי מעברין אם לאו. וא"ת, ומ"ש. ואומר רבינו נתנאל, דגבי תקופה כתיב [שמות ל"ד כ"ב] חג האסיף תקופת השנה, והיינו שפיר חג האסיף, כיון דרוב השנה היא רגילה לבוא בזמן אסיפה, ונהי דהשתא לא אקלע בזמן אסיף לא מעברינן, אבל שמור חודש האביב שזהו מצות עשה השמר שיהא אביב של תקופה לעולם בחדש ניסן. והאידנא לא חיישי' להכי ולא מעברינן אלא לפי חשבוננו. וכן פי' ר"ח דעכשיו דלית אביב מעברינן על פי חשבוננו.
כי חזיתו סיהרא דמשלים ליומא. פי' רש"י שהלבנה זורחת לסוף הלילה. וקשה שרי כל החודש מחידוש ואילך זורחת לסוף הלילה. לכן נראה, כי חזיתו שזורחת מתחילה עד סוף הלילה והיינו בארביסר שהיא מליאה.
<h2>דף כא:</h2>
על ב' חדשים מחללין. פי' רש"י מן התורה על כולן אפי' בזמן שאין בית המקדש קיים, כדמוכח בקרא [ויקרא כ"ג ד'] אשר תקראו אותם במועדם, אלא ביטלום לאחר חורבן בית המקדש. ותימה, דאדרבה דקרא דאשר תקראו אותם במועדם לא כתיב אלא בניסן ותשרי דכתיב במועדו, וזהו ניסן ותשרי שהמועדות תלויין. אלא נראה לי דניסן ותשרי מפקינן מאשר תקראו אותם במועדם, ושאר ר"ח מדכתיב גבי קרבן דר"ח [ויקרא כ"ח ד'] תשמרו להקריב לי במועדו, ולכך מחללין עליו כדי שיהא קרב בזמנו, כדכתיב במועדו. מפני תקנת המועדות. בניסן תלוי פסח ועצרת, שמונים לז' שבועות של פסח.
<h2>דף כב.</h2>
שיזפר ראשה של גדר. פי', פרנס של אותו מקום.
ואלו הן הפסולין וכו'. פי' רש"י גריס בהדיא הני עבדים, וניחא שפיר דאע"ג דלא חשיב כי אם פסולים דרבנן ופסולי דאורייתא לא חשיב, מדלא קא חשיב גזלן, ועבדים מיהו תני ליה, משום דקתני בסיפא כל עדות שאין אשה כשרה לה אף הן אינם כשרים, ולהכי תני עבדים דאתקוש לאשה בעדות ומצוות [עי' ב"ק פ"ח ע"א]. ומיהו בפ' הדיינים [סנהדרין כ"ד ע"ב] ל"ג עבדים.
מלוה ברבית. יש לפרש בריבית שאינה קצוצה שאינה רק דרבנן, כמו סאה בסאה, ואפי' ברבית קצוצה כגון שוה ד' בה', יש לומר דאינו סבור לעשות איסור, כיון שברצון הלוה מקבלו, שסובר שרבית שאסרה תורה היינו כגון שהניח לו משכון ואינו רוצה להחזירו אלא א"כ ישלם לו הריבית, דהשתא נותנו בעל כרחו.
משחק בקוביא. למאן דמפרש בגמ' דסנהדרין [כ"ד ע"ב] לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם ניחא, דאינו פסול מדאורייתא. ומאן דמפרש טעמא משום דאסמכתא לא קניא, מ"מ אינו פסול דאורייתא דאינו סבור לעשות איסור בכך כשבא חבירו לצחוק מדעתו.
וסוחרי שביעית. איכא לפרושי בשביעית בזמן הזה דרבנן, א"נ בשביעית דאורייתא כי הא דאמר פ' זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] בתחילה היו אומרים אוספי [שביעית] כשרים ולבסוף משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי פסלוהו, והשתא לא הוי פסולי רק מדרבנן, שסבורים שהעניים אינם רק שלוחים בעלמא, ואינם סבורים שיהא אסור.
מפריחי יונים. למ"ד [סנהדרין כ"ה ע"א] דתרגמיה אי תקדמך יונך ליון היינו משחק בקוביא, ולמ"ד ארא, אין בו גזל כי אם מפני דרכי שלום.
<h2>דף כב:</h2>
אם אין מכירין ר' אשי אמר סהדא אחרינא הוה באושא. פי' רש"י שהיו מכירין אותו העד ולפיכך פריך אי הכי מאי למימרא. אתרוייהו תירוצא, דפשיטא דשנים יכולים להעיד עליו, ומשני מהו דתימא מספק לא מחללין עליו השבת דשמא אותו אינו בביתו ואינו יכול להעיד יחידי, (לא) [וצ"ל ל]שינויא קמא נמי דאזיל לסהדא אחרינא בהדיא איכא לפרושי מספקא, אם אותו העד שהם מכירין בו שהוא כשר המעיד על החודש, שמא לא הלך לשם, ואפ"ה מחללין שבת כיון דשמא הלך להעיד על החודש, והלכו אלו להעיד עליו. ולר' אשי ה"פ מעשה שהלך ר' נהוראי אצל העד שראה החודש שלא היו מכירין, ועלי' קאי בתוספת' [פ"א הט"ו] והכי מתניא דאם אין מכירין אותו משלחין אחר עמו להעיד, ומעשה בר' נהוראי כול'. והרר"י מפרש סהדא אחרינא הוה באושא שראה הלבנה, ואזל ר' נהוראי לאצטרופי בהדיא, שגם ר' נהוראי ראה החודש והוה פי' להעיד עליו על החודש. מיהו לא נראה, דלפי' מאי קמשני מהו דתימא מספיקא לא מחללינן עליה שבת, הרי גם אב ובנו אמרינן לעיל [כ"ב ע"א] דמחללין עליו השבת, לאו משום שיצטרפו זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף השני עם האחר, אלמא מספיקא אם יהיה יחידי מחללין עליו השבת, וגם בירושלמי [פ"ב ה"א] ובתוספת' מוכח כפי' רש"י.
בקשו בייתוסין להטעות חכמים. פי' רש"י יום ל' של אדר שחל להיות בשבת ולא הוקדש בזמנו, ובייתוסין היו מתכוונים שיהי' יום ראשון דפסח בשבת, כדי שיהיה העומר ממחרת שבת בראשית [עי' מנחות ס"ח ע"א]. וא"ת מה היו מרויחין, והלא היו מתקלקלין לענין פסח. וי"ל, דלא חשיבא להו קלקול, דדרשי' שפיר אתם אפי' שוגגין אפי' מזידין אפי' מוטעין [לקמן כ"ה ע"א].
מוליך ומביא מעלה ומוריד. שלא יטעו לומר שהוא כוכב, דאמר ר' יוסי חזינא דנחית וסליק חזינן כוכבא דאיזל ואתי [ירושלמי בפרקין ה"ב].
<h2>דף כג.</h2>
אתנוסי אתנוס. אבל השתא דעבדינן אחסר ולא אמלא, ליכא למיחש דילמא מקלע ר"ח חסר בערב שבת, דאי עבדי למוצאי שבת משואות מידע ידעי דחסר הוא, ואי לא עבדי ידעי דמלא הוא, דלא אתי למיטעי ולומר דילמא חסר הוא ואתנוסי הוא דאיתנוס, דיש לנו לתלותו קודם דמלא משיתנוס.
ולעביד אמלא ולא לעביד אחסר. פי' רש"י דאי איקלע ר"ח חסר בע"ש אי חזו משואות למוצאי שבת ידעי דמלא הוא, ואי לא חזו משואות ידעי דחסר הוא, דלא אתי למיטעי למימר מלא הוא ואיתנוס הוא דאיתנוס, דלעולם יתלו דחסר מבאונס.
מטעם ביטול מלאכה לעם שני ימים. פי' רש"י בראש השנה, ואומ' הר"י דה"ה איכא לפרושי בכולהו חדשים דעלמא, שהרי כל ר"ח נמי איכא בטול מלאכה, כדאמרי' במגילה [כ"ב ע"ב] בר"ח ובחול המועד דאיכא בטול מלאכה לעם קורים ד'. וכן יש אומרים [פדר"א פמ"ה] דנשים נצטוו שלא לעשות מלאכה דכשאמר [שמות ל"ב ב'] אהרן לעם פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם לעשות העגל, וכתיב [שם ג'] ויתפרקו העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, אבל הנשים לא הבינו, לפיכך הוסיף להם המקום י"ט בראש חודש.
ארבעה מיני ארזים הם. תימא דבפ' לולב הגזול [סוכה ל"ז ע"א] אמר ר' יודא סוכה אינה נוהג אלא מד' מינים שבלולב, ופריך עלה מיהא דמכשיר ר' יודא לסכך בנסרים של ארז שאין בהם ד' טפחים, ומשני מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא י' מיני ארזים, והתשא לר' יודא אמר רב דלא חשיב אלא ארבעה מיני ארזים [ותו לא מאי איכא למימר. ושמא הכא לענין מקח וממכר] דיהיו העולם רגילים לקרותו ארזים, אבל שמא כולהו מודו די' מיני ארזים, ובירוש' [כתובות ספ"ז] קא חשיב כ"ד.
עץ שמן אפרסמון. והא דכתיב [מ"א ו' כ"ג] ויעש הכרובים עץ שמן, ומתרגמינן אעין דזיתא. תרי עץ שמן הוי, דאפרסמון לאו עץ זית הוא, וכן כתיב [נחמיה ח' ט"ו] צאו אל ההר והביאו עלי עץ זית ועלי עץ שמן, אלמא עץ (שמן) זית לאו היינו עץ שמן.
ערמונים דולבי. פירש"י קאטניי"ת. וקשה דבפ' לולב [סוכה ל"ב ע"ב] גבי ענפיו חופין רובו פריך ואימא דולבא, ואנן חזינן דאילן שקורין קאטניי"ת לאו ענפיו חופין רובו.
<h2>דף כג:</h2>
כמה הו"ל ל"ב. תימה דבזמן דבית המקדש קיים נמי מרחקי טובא, כדמוכח פ"ק דתענית [י' ע"א] שהיה מהלך ט"ו ימים מירושלים עד סופה דא"י, דקאמר כדי שיגיע האחרון שבא"י לנהר פרת, וזה היה לצד בבל, דפרת בבבל הואי. ונראה לחלק בין מקדש ראשון למקדש שני, וכן משמע פרק אלו מציאות [ב"מ כ"ח ע"א].
לא היה זזין משם כל היום כולו. פי' לפי שהוא חוץ לתחומו אין לו אלא ד' אמות, וכל החצר חשובה לו כד' אמות, כדתנן פ' מי שהוציאוהו גויים ונתנוהו בדיר [ערובין מ"א ע"ב]. והא דמשמע בההיא פירקא [שם מ"ז ע"ב] גבי דכרא דאתי מברכתא דכל העיר חשובה להם כארבע אמות, היינו בעיר שמוקפת חומה, והכא בירושלים לאחר שנפרצו בו פירצות חשוב כר"ה, כדאיתא פ' המוצא תפילין [שם ק"א ע"א].
שיהיו מהלכים אלפים אמה לכל רוח. והא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה [י"א ע"ב] גבי הנהו דהתירו סופן משום תחילתן. משום דאי הוה תני ליה לא שמעינן מידי שהרי תנינן ליה, והתם פריך תנינא ומאי קא משמל"ן, ומשני להו דאיצטריכו וכו'.
לישנא דצערא. פרש"י על שם שאסורים בזיקין, שאין זזין משם כל היום, והיינו קודם שהתקין ר"ג שיהיו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח. וקשה מאי מייתי מסעודות גדולות הא ע"כ לא היו זזין משם כדתנן במתני'. ומפרש הר"י דמבעיא ליה אם המקום שהיו שם היה צריך להם, ומייתי ראיה מסעודות גדולות כדי שיהיו רגילין לעתיד לבא, ומסתמא כמו כן היה לשם בריוח. ועוי"ל, דמבעיא ליה אם נשנית משנתינו קודם שנפרצו פרצות בירושלים, ואז היו מהלכים בירושלים, ולא זזו משם דקתני במתני' מירושלים הוא דקתני. או לאחר שנפרצו בה פרצות ולא היו זזין מאותו חצר.
<h2>דף כד.</h2>
גיירה קא משדיה ביה. אבל בלבנה אין לחוש אם רואה פגימת הקשת, דאין קשת נראה בלילה אלא ביום, [ואז הלבנה] כשרגא בטיהרא, ולא אמרינן עובדא גיריה קא משדיה.
אבל מצטרפין לעדות אחרת. איכא לפרושי לעדות ממון למ"ד [שבועות מ"ז ע"ב] ב' כיתי עדים המכחישות זה את זה שתיהן באות בפני עצמן ומעידות, ולמ"ד סהדי שקרי למה לי הוו מצו מצטרפי לעדות אחרת לעד שיאמר כמותו כדפירש"י, ובעדות החדש מיירי.
<h2>דף כד:</h2>
לא תעשון אתי לא תעשו אותי. וא"ת א"כ איך קאמר דלא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים, תיפוק ליה משום אדם לחודיה בלא ד' פנים, כדנפקא לן [שמות כ' כ'] מלא תעשון אתי. ואומר הרר"י דמלא תעשון אתי לא הוה אסרינן אלא דמות אדם לחודיה, כלומר פנים וצורות, אבל היכא דאית ליה ד' פרצופין הוה שרי, דלא הוה אסרינן מלא תעשון אתי, והלכך איצטריך דמות שמשי שמשמשין לפני, שיש להם ד' פרצופין אבל בג' פנים שרי, דלא קרינא ביה לא תעשון אתי אותי, כיון [ד]עם פרצוף אדם [הוי עם] פרצופים אחרים, ודמות שמשין לא הוי.
אי לעובדן אפי' שלשול קטן נמי. וא"ת תיקשה ליה ולטעמיך אלא מאי לעשייתן, אמאי אצטריך יתורא דממעל למידרש מיני' מלאכים, תיפוק ליה מבריית' דלעיל לא תעשון אתי לא תעשון כדמות (השמים) שמשים המשמשים לפני, כגון אופנים וחשיב מלאכים. וי"ל דברייתא סמכא אהך דרשא דמצי הוה מוקמינן לדמות ד' פנים. ועוי"ל דה"ה דהוה מצי למיפרך ולטעמיך, ולא פריך ליה. [הגה"ה, ודרך התלמוד הוא ברוב מקומות דהוה מצי למיפרך].
התם כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא. ויש לתמוה על מנהג העולם שיוצאים ברצועה בולטות הרצועות. וי"ל דעובדא דרב יודא דא"ל סמי עינא דדין איירי בצורות דרקון דבההוא איכא למיחש לפי שרגילין לעשות דרקון לעובדה כדמוכח פ' כל הצלמים [ע"ז מ"ב ע"ב] דקאמר מצא [כלים] ועליהן צורת ארי צורת חמה ולבנה ודרקון יוליכם לים המלח, ומסיק בגמ' דהני תלתא לחוד חשיבי להו וציירי להו, אבל אחריני לא, אבל בצורות אדם ליכא למיחש (בחדש') [בחשד], ודווקא בצורת לחוד אבל צלם צורת כל אדם בולטות, והאי אסור כדתנן [שם מ' ע"ב] כל הצלמים אסורים, אבל אי מפרש סמי עינא בדין בצורת אדם יש לתמוה על המנהג, ויש להחמיר בדבר. אמנם בה"ג [סוף הל' ע"ז] מוקי לה בצורת דרקון.
והא ר"ג יחיד הוה. וא"ת, ולישני ליה דלבנה דר"ג לא היתה בולטת אלא שקועה. ואר"י, דגבי לבנה אין חילוק בין בולטת לשקועה, דלאו אורחיה בבליטה ולא שייך לפלוגי בין בולטת לשקועה, אלא בדבר שדרכו להיות בולט כגון צורת פני' וכיוצא בהן.
ראינוהו שחרית במזרח. פרש"י ראינוהו הישנה שחרית וחדש' ערבית, ולכך לא א' כלום דכ"ד שעי מתכסי סיהרא [לעיל כ' ע"ב]. וקשה, דכי פליגי ר"ג לכ"ד שעי מיכסי סיהרא, ופי' רש"י עוד פי' אחר ראינוהו חדשה שחרית במזרח וערבית במערב, וקשה שהרי החדשה לעולם נראית תחילה בקרן מערבית דרומית, וכן פרש"י לעיל. ובירושלמי [כאן ה"ו] משמע כלישנא קמא, דא"ר שמלאי כל חדש שנראה קודם שש אין כח העין יכולה לראות הישן, ואם נראית ישן שחרית לא נראית חדש בין הערביים, ראה החדש בין הערבים לא נראה ישן שחרית, אמר רב חייא בר אבא ולמה קבלן ר"ג שכן היה [מסורת] בידו מאבותיו פעמים על בארוכה פעמים על בקצרה, וא"ת ומי פליג ר"ג לכ"ד שעי מיכסי סיהרא, ויש לחלק בשעות דיש קטנות שעות כגון בתקופת טבת, ומקטנות מסיהרא י"ח מעתיקא ושית מחדתא, אבל מגדולות פעמים דמכוסה כגון דבא בארוכה, ופעמים דאין מכוסה כגון דבא בקצרה.
<h2>דף כה.</h2>
א"ל לאורתא מקדישנא לך ואת קיימת הכא. וקשה להר"י וכי לא היה יכול להיות שיהיה המולד ביום ל' קודם י"ח שעות, שהוא זמן כשר לקבוע בו החדש בו ביום, דאפי' דהשתא לא ק"ל כהני דבעי לילה ויום מן החדש, ואפ"ה יכולה לראות ביום כ"ט בבוקר. ושמא י"ל דלא חזיא כ"כ בצפרא, אלא כבר עלתה החמה קצת ועלתה בבואה כ"כ שלא היתה הלבנה יכולה לראות כה"ג אם היה המולד למחר קודם י"ח. ורש"י פי' ואת קיימת הכא ואם תהיה נראית ערבית שוב לא יקדשו את החדש, היינו נמי הכיר בה שהיתה גדולה, כ"כ שלא תשקע מבעוד יום, אלא תשמש מעט מן הלילה לפי שרחוקה מן המולד.
<h2>דף כה:</h2>
שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ולכך יש לשמוע מן הראשונים יותר מן האחרונים, אל תאמר כן שאין לך שופט אלא שופט שיהיה בימיו.
לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ה"ג רש"י שהרי בעדות החדש הוה, ומשמע כזה ראה וקדש, אלמא עיקר מצוה תליא בראיה. ומשמע לפי פי' דוקא הכא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, מטעם דעיקר מצות בראיה, אבל בעלמא לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ולא היא דודאי בעדות ממון נמי דאם ידעו הדיינים בירור הדבר לא צריך לאסהודי קמייהו להיכן הדין נוטה.
עד דאיכא אהרן בהדך. משמע דהאי תלמודא כמ"ד בסנהדרין [ג' ע"א] יחיד נאמן להיות דיין מן התורה, והכא בעי ג' משום דכתיב [שמות י"ב א'] ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, דאי למ"ד בעי ג' מן התורה ומשום שלא תנעול דלת בפני לווין אמרינן דבחד סגי, הכא ליבעי ג' משום דכתיב ביה משפט, דאין שייך הכא טעמא שלא תנעול דלת כו'. ונ"ל משום דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, דמשמע עד דאיתא אהרן בהדך [אפשר שלא גרס כן בגמ'].
<h2>דף כו.</h2>
ושפטו העדה והצילו העדה. תימה מ"ט לא מייתי [במדבר ל"ה י"ב] ועמדו לפני העדה למשפט, דקתני בפ' אלו הן הלוקין [מכות י"ב ע"א] מניין לב"ד שראו באחד שהרג את הנפש שאין חייב עד שיעמוד לב"ד אחר שנאמר ועמדו לפני העדה למשפט. וי"ל, דעיקר קרא מהא דמייתי התם ועמדו לפני העדה, ושפטו העדה לימד דאין עושין כן בשאר דינין, דשאני הכא בדיני נפשות דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה.
חוץ מקרני פרה. תימה, מ"ט לא אמר חוץ מקרני ראם [דאיקרי ראם דכתיב וקרני ראם] קרניו. וי"ל דשמא אינן חלולין לתוכן, ואינן ראויין לעשות שופר.
דכתיב ויהי במשוך היובל. תימה מ"ט לא מייתי מאילו של יצחק דכתיב [בראשית כ"ב י"ג] איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וזה שופר דתוקעין בו בר"ה, וילפינן בג"ש די"ה דאיקרי יובל [לקמן ל"ד ע"א]. וי"ל דאיהו שופר בהדיא לא כתיב גבי קרן, דלמא כל השופרות איקרי קרן.
עולא אמר היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא. ותימה, עולא מה בא לתרץ, ואם הוא זה טעמא דרבנן א"כ אמאי לא שנה טעם זה במשנה תורה, שהרי עיקר הטעם הול"ל. וי"ל דתירץ עולא דקסבר דשניהם עיקר הטעם, דמהאי טעמא לא הוו פסלי רבנן דאשתני, ומטעם דמתני' לחוד נמי לא הוי פסלי רבנן, כיון דכל השופרות נקראו קרן, ומהני תרי טעמי יחד סבירא להו לרבנן דפסולי. כיון דלזכרון קאתי וכו'. תימה אפוד וחושן מניחן ועובד בהן לפני ולפנים. וי"ל דהא בבית אתי לזכרון, אבל הזהב לא אתי לזכרון [צ"ע בדיבור זה].
ולא ב' וג' ושפרות. ותימה דקתני לקמן [כ"ז ע"ב] הכניס שופר לתוך שופר אם קול שופר פנימי שמע יצא, ואמאי הא הוי שופר בתוך שופר. וי"ל, כיון דהקול יצא משופר הפנימי ודאי איקרי שפיר שופר אחד, ושופר החיצון אינו לא מעלה ולא מוריד, אבל הכא מן אזלי (גודלן) [גילדן] השופר נעשה, וקרינן ביה ב' וג' שופרות דזה אינו מועיל בלא זה כלום.
<h2>דף כו:</h2>
של יעל פשוט. פרש"י דיעל זה מן חיה נקבה וקרנותיה פשטו'. ובערוך [ערך יעל] פי' שזה כשבה. אבל פרש"י נראה דכתיב [תהלים ק"ד י"ח] הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים, אלמא מין חיה הם. ועוד האקו ודישן [דברים י"ד ה'] מתרגמינן ויעלא (ואשא) [ורימא]. של יעל פשוטה. דכתיב [איכה ג' מ"א] נשא לבנו אל כפים וגומר. ומיהו אין הלכה כן אלא כר' יודא דאמר בגמ' של אלים כפופים, משום [מלכים א' ט' ג'] והיו עיני וליבי שם כל הימים, דקתני לעיל מצוה בשל ר"ה באלים כדי שיזכור עקידתו של יצחק, ולוי נמי סבר כר' יודא בגמרא, דקאמר ר' יודא מצוה של ר"ה ויוה"כ בכפופים ושל כל השנה בפשוטים. ומיהו נראה דלא פליגי אלא בלהבא, אבל אם תקע בשל פשוט אפי' ר' יודא מודה דיצא, ואיך צריך שוב לחזור ולתקוע, שהרי קתני במתני' כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, והכא לא מצינו דפליגי ר' יודא. ועוד דלוי למצוה קאמר. ועוד דפשיטי וכפוף לא כתיבי אלא משום מצוה, דקרא דכתיב והיו עיני וליבי שם כל הימים, וכיון דכל השופרות מיקרי קרן, מאי קפידא איכא היכא דכבר תקע, והשתא ללוי קאמר של ר"ה ושל י"ה בכפופים, דכיון דכל השופרות כשרים ולא בעינן של איל כפוף אלא משום דכתיב והיו עיני ולבי שם, בשלמא של ר"ה דלזכון אתי בעינן כפוף, אלא י"כ דלא תקעי בשופר אלא משום שחרורי עבדים אמאי בעי כפוף. וי"ל דלוי סבר שהשוה ר"ה ליה"כ וכי היכי דבר"ה בעי כפוף ביום הכיפורים נמי בעי כפוף והכי קיימ"ל דבעינן כפוף בר"ה ויוה"כ.
ר' יהודה אומר בר"ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים. תימה דמשמע לר' יהודה לית ליה שיוה"כ [שוה] ליובל מג"ש, וא"כ דתקעי בשופר בר"ה מנליה, דלקמן [ל"ד ע"א] מפיק ליה מג"ש דר"ה ליוכ"פ. וי"ל, דמפיק ליה [תהלים פ"א ד'] מתקעו בחודש שופר. וגם תנא אחרינא איתא דנפיק ליה מהאי קראי. ומיהו קשה דע"כ האי תנא דמכילתא אית ליה לג"ש, דקא חשיב ג' תקיעות בר"ה, ויליף חדא מינייהו [ויקרא כ"ה] מוהעברת שופר בכל ארצכם, דכתיב גבי יום כפורים. ועוד דתלמודא קאמר לקמן [שם] מנא לן דאין תוקעין בלילה דכתיב ביום, דמשמע ביום ולא בלילה, והאי ביום כתיב גבי יובל, ואי לית ליה ג"ש מנלי' דאין תוקעין בלילה. וי"ל בעלמא אית ליה ג"ש, אבל טעמא דר"ה מסברא דכמה דכייף איניש עדיף טפי שוהא יום הדין, ולהזכיר עקידה של יצחק, אבל שופר של יובל אינו כי אם לשילוח עבדים, ואין לחוש אלא שיהא שם שופר עליו.
<h2>דף כז.</h2>
ובלבד שלא יהיו שנים. והא דתניא [ב"ב ט"ו ע"א] ח' פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם, משמע הא כל התורה קוראים שנים. (ושל) [וצ"ל] פי', יחיד קורא אותם שאין להפסיק באותן ח' פסוקים, שלא יקרא אחד ארבע שלא להפסיק בפטירתו של משה רבינו, והשתא נהוג לקרות לחזן משום עם הארץ כדאשכחן גבי בכורים [פרק בתרא מ"ז].
כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך כר' אליעזר. תימא דאנן קיי"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, כדאמר לעיל [י"ב ע"א] בתקופה כר' יהושע, ואפילו הכי מצלינן זה היום תחילת מעשיך. וי"ל, דקיי"ל כר' עינא דמותיב משוה יובל לר"ה, וה"פ והא מצלינן זה היום תחילת מעשיך, ולדידן מיפרשא לי' בבריאת העולם, ומוקמת לי' כר' אליעזר, תקשה לך דהא יובל לא שווה לו, דלאו ביוכ"פ נבראת העולם, אלא ודאי זה היום תחילת מעשיך לדין שהעולם נדון בו, והתחלה הוא שנדון אם התקיים אם לכלות, וביכ"פ נמי שוה לו שבו נחתם גזר. ומשני מילתא דרב שמואל ב"ר יצחק דמצלינן כר' אליעזר, ולא תיקשי לך שוה דכי קתני שוה אשארא. ומיהו ר' עינא לא הדר ביה ממילתא, וסבר דכר' יהושע נמי מצלין שפיר. מיהו ק' להרר"י לאידך לישנא דקתני רב ששת בריה דקתני הא דתנן וכו' נימא דלא כר' אליעזר, ומשני אפי' תימא ר' אליעזר וכי קתני שוה אשארא, למה לי לשנויי הכי, לימא לעולם כר' אליעזר ומאי תחילת מעשיך דין ושוה ליכ"פ בתרי. וי"ל דמשני ליה לפי סברתו של מקשן דמשמע ליה תחילת מעשיך בריאה. א"נ ס"ל דלא מצינן לאוקמי כר' אליעזר, דלדידיה נמי משמע זה היום תחילת מעשיך בריאה. והא דאשכחן בפיוטים שפייטו במקום אחד כר' אליעזר ובמקום אחר כר' יהושע, דסמכו על מה דאמרי' [ערובין ז' ע"א] אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, דאע"ג דבניסן נברא העולם שמא בתשרי עלה במחשבה [לבראות ולא נברא עד ניסן. ודכוותה אשכחן בערובין [י"ח ע"א] גבי אדם שעלה במחשבה] להבראות שנים ולא נבראו אלא אחד, והכא נמי הוי כה"ג.
שופר שנסדק ודבקו. פרש"י ודבקו בדבק ופסול מטעם שופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות. ולא נראה, דא"כ כ"ש לדיבק שברי שופרות דפסול דהו"ל ב' שופרות. ומיהו אם נפרש מתני' בזו ואין צריך לומר זו ניחא. והר"י פי' שופר שנסדק כל כך שאינו יכול להוציא קול כי אם דבר מועט, אבל אם יכול לתקוע אעפ"י שנשתנה קולו מכמו שהיה בראשיתו כשר, דכל הקולות כשרין בשופר כדאמרי' בגמ' [לקמן ע"ב] גבי צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו פסול, דהיינו מטעם דאין זה קול שופר אלא קול זהב של הצפוי, אבל היכא דליכא מידי אחרינא אלא שופר לא מיפסיל בשינוי קול, אבל הכא מיירי שאינו מוציא אלא קול גרוע בלבד שאינו דומה לתקיעה, ואפילו דבקו והחזירו לקדמותו פסול, דכיון דנפסל שעה אחת שוב אין לו הכשר, דשופר משמע קרן משופר הבהמה, וכי נסדק ונפסל אין תורת כלי עליו, והוי כחתיכת קרן שאם לקח חתיכת קרן רחבה וכפפה ודיבק שני ראשיה יחד אין זה שופר, ה"נ ל"ש, כחתיכה שאין לה חלל דמי, ולא מיבעי' נסדק אלא אפילו דיבק שברי שופרות, פי' חתיכות של שופר חלולות ושלימות כעין שופר רק שאין בו שיעור שופר, וס"ד אמינא דיכול להדביקו עד שיהא בו שיעור, דלא דמי לשופר שנסדק דכחתיכה שאינה חלולה דמי הוי כעין שופר, קמ"ל דאפי' דיבק פסול מטעם דשופר לא מיקרי אלא כמו שהוא בא מן הבהמה. מיהו יש לספק לפי' הר"י אי אמרינן דהאי נסדק היינו בתוך שיעור הכשר שופר, אבל חוץ לשיעור הכשרו אעפ"י שאינו יכול לתקוע בו מחמת הסדק, כי דבקו כשר שלא נפסל מתורת שופר, וכל שעה שיש בה הכשר שופר רק שמחוסר קציצה, או שמא אפי' חוץ לשיעורו כיון שהוא פסול כמו שהוא עכשיו שוב לא יכשר ע"י דיבוק. ומיהו הא פשיטא שאם חתכו למעלה מן הסדק שכשר שזהו כתחילת עשייתו.
<h2>דף כז:</h2>
ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול. פרש"י אם מעכב התקיעה לאחר שנסתם שאינו מוציא קול כראשונה. וקשה שהרי אמרי' כל הקולות כשרים בשופר. לכנ"ל, אם מעכב התקיעה קודם שנסתם ואח"כ נסתם פסול, משום דהוי כשני שופרות, ושופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות, ולא דבר המסייע לשופר שהרי ציפהו זהב מבפנים פסול, ואם לאו שלא היה מעכב הנקב את התקיעה אף קודם הסתימה כשר, וכן גרסי' בירוש' [בפרקין ה"ו] אם היה מעכב התקיעה פסול. וקשה דא"ר יוחנן בגמרא והוא שנשתייר רובו אבל מיעוטו נפחת ואפ"ה במיעוטו כשר, ומסתמא מתני' איירי בכל ענין ואפי' במינו וכשנפחת מיעוטא אי אפשר בנקב גדול כ"כ שלא יעכב התקיעה, ואפ"ה כשר. וצ"ל דמתני' אתיא כרבנן דר' נתן דאמרי בין במינו ובין שלא במינו פסול, א"נ כר' נתן ובשלא במינו. ומיהו לאיכא דאמרי קשה טפי דאמר ר' יוחנן והוא שנפחת רובו מכלל דבמינו אע"ג דנפחת רובו כשר, וכיון דנפחת רובו אי אפשר שלא יעכב התקיעה, וכי תימא דמתני' כרבנן ורבנן פסלי אפי' במעכב, דא"כ מנליה לר' יוחנן דר' נתן לא חשיב ליה נקב רק ברובו, כיון דלרבנן חשיב נקב אוקי במעכב את הסתימה. לכ"נ כפירוש הראשון אם מעכב התקיעה לאחר שנסתם שאינו מוציא קול כבראשונה פסול. והא דאמר כל הקולות כשרים בשופר ה"מ היכא דאינו משתנה קולו מכמו שהיה ע"י דבר אחר, הא היכא שמשתנה מקולו מחמת הסתימה פסול, ובמילתי' דרבנן בין במינו בין שלא במינו אם מעכב התקיעה פסול, ואם לאו כשר. ובירושלמי [ה"ו] ובתוספ' קיי"ל כר' נתן. ועתה נראה מתוך שמעתין דשופר שניקב וסותמו לית דין ולית דיין דכשר, ואם חזר לכמו שהיה בראשונה אפילו היה מעכב התקיעה קודם שנסתם כדפי', דמעכב התקיעה היינו לאחר [שנסתם], היכא דלא סתמו כלל ומעכב התקיעה שנשתנה קולו מכמו שהיה כשר, כדאמרי' כל הקולות כשרים בשופר.
היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא. יש להקשות מהא דפ' כל הגגות [ערובין צ"ב ע"ב] צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין י"ח, וכן ט' בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין, וכ"ש אם הוא אחורי בית הכנסת שאין ש"צ נמשך אחריו להוציא. וי"ל, דהתם הוא משום דבמקום ש"צ לא הוו עשרה, ולענין צירוף ודאי לא מצטרפי עד דהוו במקום אחד, אבל לצאת כשיש בב"ה י' אין צורך להצטרף ויוצא הוא בכך. ומיהו קשה מההיא דפסחים פרק כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] מן המפתן ולחוץ כלחוץ, אמר רב יודא אמ' רב וכן לענין תפלה, אלמא לצאת נמי בלא צירוף אינו יוצא י"ח חוץ מן המחיצה, והא אין לומר דמיירי לענין צירוף שאין בבה"כ אלא י' והוא, דהא קאמר ר' יהושע בן לוי עלה דאפי' מחיצה של ברזל אינו מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולענין צירוף לא מ"ל הכי מפני ההיא דעירובין. ואומר הר"י דהאי דקאמר וכן לתפלה, היינו לכל דבר שבקדושה כגון קדושה וברכו, דכיון דבעי' בהו צירוף מנין לא נפיק בשמיעה, אי לא מצטרף בהדייהו, ואיצטרופי לא מצטרפי כי ההיא דעירובין, אבל בקריאת מגילה ותקיעת שופר דלא בעי מנינא נפיק ידי חובתו בשמיעה וכוונה, אעפ"י שאינו באותו מחיצה. והני נשי דידן שהן בחדר אחר בפני עצמן וש"צ בבית הכנסת דהו"ל בית אחר לגבייהו, לדברי רב לא הוו יוצאות ידי חובתן, ומיהו כר' יהושע בן לוי קיי"ל דכיון דיש י' בביהכ"נ כל השומעין בין בפנים בין מבחוץ יוצאי', ואפילו מבחוץ מחיצה של ברזל אינה מפסקת, והכי משמע דהלכה כר' יהושע בן לוי מדקא מייתי תלמודא ראי' בסוטה פ' אלו נאמרים [ל"ח ע"ב].
ארוך וקצרו כשר. היינו דעדיין יש בו שיעור שופר. ומפרש הר"י דסד"א והעברת שופר אמר רחמנא [ויקרא כ"ה], ומשמע קרן כמו שהוא מן הבהמה או גדולה או קטנה, אבל כשקיצר קרן גדול ועשה ממנו קטן סד"א דפסול, קמ"ל כיון דנשתייר שיעור שופר דכשר. ואין לפרש ארוך וקצרו דמיירי נסדק, וקאמ' דאם חתך מן הסדק ולמעלה דאם נשתייר כשר אם נשתייר בו שיעור שופר, דהו"ל למיתני בהדיא נסדק וקצרו.
ציפהו זהב במקום הנחת פיו. לתוך חלל של נקב קטן שמניח פיו לתוכו פסול. משמע דהזהב חוצץ בין פיו לשופר. ושלא במקום הנחת הפה היינו מבחוץ על גב של נקב הקטן. אבל יש מפרש שלא במקום הנחת הפה בעובי השופר ציפה הזהב וארך באורכו ע"י ציפוי זה, והא דאמר' אם הוסיף משהו פסול, היכא דלא הוה בו שיעור שופר קודם שיאריכנו, ודוחק הוא.
נתן שופר בתוך שופר ותקע. פי', שהחיצון רחב כ"כ שהפנימי נכנס בו ומגיע פיו של פנימי עד מקום הנחת הפה, שכשהוא משים פיו על השופרות נוגע בשניהם, שאם לא היה יכול ליגע לפנימי אפילו שמע קול פנימי לא יצא דלא מיקרי תקיעות שופר אלא א"כ פיו נוגע בשופר, כדפרשתי לעיל [ד"ה ציפהו] גבי צפהו זהב במקום הנחת הפה וכו'.
<h2>דף כח.</h2>
בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא. צריך לפרש בשוגג שלא היה סבור שהוא של עולה, דהא מפרש טעמא משום דכיון דמעל ביה נפיק לחולין, ומעילה לא הוי במזיד. ואע"ג דקא' לא יתקע דהיינו במזיד, מ"מ סיפא דקתני ואם תקע יצא, לא מירי אלא בשוגג כדפרישית. וה"ה נמי כי מפליג בשופר של שלמים ואם תקע לא יצא, דהוה מצי לאפלוגי בעולה גופא במזיד אם תקע להו דלא יצא, אלא ניחא ליה למינקט שלמים, משום דבין שוגג ובין מזיד לא יצא.
איסורא דרכיב עלייהו. והוא סבר מצות ליהנות ניתנו, ואיכא איסורא אם היה יוצא. וא"ת מ"מ ישמע קול תקיעה ואמאי לא יצא, הא אעפ"י שעבר שנהנה מאיסורי הנאה הול"ל דע"כ תקיעה שמע. ואומר הר"י דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כי נפקי לן בריש לולב (וערבה) [סוכה ל' ע"א] דלא נפיק, ועוד נראה דאפי' הוה אמרי' דיוצאין במצוה הבאה בעבירה, כגון לולב הגזול וכגון אם גזל מצה ויצא בה, דהתם אין גוף המצוה עבירה, שהמצוה שהוא מקיים אין בו עבירה אלא במה שגזלה, אבל הכא שהוא עושה עבירה בקיום המצוה, שהנאת המצוה אסורה עליו, לפי שהיא איסורי הנאה, פשיטא דבעינן שלא יהיה קיום מצוה זו בקיום עבירה.
אמר ר' יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. וא"ת אמאי אם תקע יצא והלא איסורי הנאה הוא, ומצוות ליהנות ניתנו. דמ"ש משופר של שלמים דס"ל לר' יהודה לעיל ואם תקע לא יצא. ובה"ג [סוף הל' ר"ה] גר' הכא רבא, וניחא דאפילו לר"ת [עי' תוס' סוכה ל"ב ע"א ד"ה באשירה] דמוקי לה הך דהכא דשופר של ע"ז לא יתקע לאחר ביטול, דהשתא לא קשה מידי הא דקאמר אם תקע יצא, דהא לאחר ביטול לאו איסורי הנאה הוא, מ"מ ליכא למיגרס הכא ר' יהודה, דהא מדקאמר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא, וקאמר טעמא משום דכתותי מיכתת שיעורא, ואי גרסי' ר' יהודה למה לי טעמא דכתותי מכתת שעורא, תיפוק ליה דהו"ל איסור הנאה. אלא ודאי רבא גרסי', כדמוכח בה"ג וכן פי' ר"ח. וא"ת אי גרסי' רבא, אמאי איצטריך לאשמעינן הך הא כבר אשמועינן אחד זה ואחד זה יצא דמצוות לאו ליהנות ניתנו, וכ"ת משום סיפא עיר הנדחת איצטריך ליה, הא נמי תנינא בפ' לולב הגזול [סוכה כ"ט ע"ב], לולב של אשירה ושל עיר הנדחת פסול. ומיהו י"ל דלמאי דנפרש דהך איירי בע"ז של גוי, אמנם עדיין לא ביטלה, איצטריך סד"א דאע"ג שלמים יצא הכא לא יצא, כיון דהשתא מיהו לא בטיל דכתותי מיכתת שיעורא. ולפי' ר"ת דמפרש דאיירי לאחר ביטול, נמי י"ל דאדרבה איצטריך דסד"א דלכתחילה יכול לתקוע בו דמיירי דבטלו, קמ"ל דלכתחילה לא יתקע, וטעמא כדמפרש' לפנים, ומההיא דלולב (וערבה) [שם ל"א ע"ב] דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא לא שמעינן הך, דהוה אמינא התם הוא דאוסר משום דמהללין ומשבחין בו לפני הב"ה, אבל הכא גבי תקיעה אפי' לכתחילה שרי, ואי אשמעינן הך דהכא הוה אמינא הכא הוא דדיעבד יצא, אבל התם אפילו דיעבד לא יצא לפי שמפארים ומשבחים לפני הקב"ה.
בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא. קשה קצת מהא דאמרי' בס"פ כיסוי הדם [חולין פ"ט ע"א] דקתני התם בברייתא דלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא, וקאמר טעמא דע"ז דכתותי מיכתת שיעורי, והאי טעמא ל"ש בע"ז אלא בעיר הנדחת. י"ל, דהתם איירי בע"ז של ישראל שאין לה ביטול, דומיא דאשירה דמשעבדה גוי לדעת ישראל קיימא נשרף נשחק שרוף וכלה, והילכך כיון דלשריפה עומד מיכתת שעוריה ואסור למתקע, אבל הכא מיירי בע"ז של גוי דאפשר לבטלה, ויכול להיות דלאו לשריפה עומד אם יבטלנה גוי. ומיהו צ"ל הכא כגון שהגביה השופר על מנת שלא לזכות בו, דאי הגביהו וזכה בו הו"ל ע"ז של ישראל ואין לה בטול עולמית, ואת"ל דהא דאמר ע"ז של ישראל אין לה בטלה עולמית, היינו כגון כשעבדה ישראל או גוי לדעת ישראל, אבל של גוי וזכה בו ישראל לא מיקרי ע"ז של ישראל, מיהו הוה איסורא דרבנן בהנאה, ובאיסורי הנאה דרבנן משמע בפ' לולב וערבה [סוכה ל"ה ע"ב] דלא מצי נפיק, גבי אתרוג דבעי' לכם מידי דחזי לכם לאכילה, וקאמר אתרוג של דמאי ב"ה מכשירים, ומפרש טעמא דאי בעי מפקיר נכסי' וחזי ליה, והשתא משמע ליה דבשל טבל אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן, לא נפיק ה"נ לא שנא, הילכך ניחא ליה לפרושי בלא קנאו ולא זכה בו. וא"ת תינח הכא גבי שופר דמצי נפק בשאול, אבל גבי לולב דלא מצי נפיק בשאול דאמר [סוכה כ"ז ע"ב] לכם משלכם יהא, היכי מצי נפיק הא מיקרי ע"ז של ישראל, ותנן בלולב הגזול [שם ל' ע"ב] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. וי"ל דהתם מיירי בי"ט שני דיוצאין בשאול. והא דנקט הכא בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע לא יצא, הוא הדין דהוה מצי נמי לפלוגי בע"ז עצמה דלא יצא, כגון ע"ז של ישראל דלא יצא ושל גוי יצא. וי"ל דלא מיבעיא ע"ז של ישראל דשייך ביה טעמא דכתותי מיכתת שיעורא ומאיס' דפשיטא דלא יצא, אלא אפי' עיר הנדחת דלא מאיס לא, (לא) משום טעמא דכתותי מיכתת שיעורא, ורישא בע"ז של גוי דאית ליה ביטול ואע"ג דלא מיכתת שיעורא. וי"מ דלכתחילה לא יתקע ולא יטול בלולב, שלכתחילה אין לנו לעשות מצוה באיסורי הנאה דמאיס, והא דמיבעי' לן בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ז ע"א] המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, קמיבעי ליה לצאת בו לכתחילה, דפשיטא דיעבד יצא, דכיון דקוצץ הלולב מן הדקל בטלו. ובפ' מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] דקאמר סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלץ חליצתו כשרה, מיירי בע"ז של גוי דאית ליה ביטול דלא מיכתת שיעורי', ולכתחילה לא תחלוץ משום דמאיס כדפרישית. ור"ת מוקי הך דהכא ודסוכה ודיבמות אפי' בע"ז של גוי, ולאחר ביטול, דהשתא לא הוי איסורי הנאה כלל, ומ"מ לכתחילה לא יתקע ולא יטול ולא יחלוץ משום מאיסותא, דמ"מ הוי איסורי הנאה קודם ביטול. א"נ משום גזרה אחר ביטול אטו קודם ביטול.
זאת אומרת התוקע לשיר יצא. דמצוות אינן צריכות כוונה. וא"ת אמאי לא דייק ליה מברייתא דקתני בערבי פסחים [פסחים קי"ד ע"ב] בגמ' דהביאו לו מצה אכלו דמאי יצא, לא מתכוון יצא, אלמא אין צריכות כוונה. וי"ל, דמהתם אין ראי' דמיירי בירקות דרבנן, אבל במצוות דאורייתא הוה אמינא דבעי' כוונה. מיהו קשה אמאי לא פריך לרבא מההיא דקתני התם [פסחים שם] ר' יוסי אומר אעפ"י שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת, ודייקינן התם מדקאמר מצוה, מכלל דלא משום הכירא הוא אבל משום מצות צריכות כוונה. וי"ל דס"ל לרבא דמצוות משום הכירא, ולית ליה קושיא דהתם דפריך מאי מצוה.
<h2>דף כח:</h2>
מאי לאו אם כוון לבו לצאת. וא"ת, אמאי לא משני כיון לבו להבין בפירושו ולדקדק בה. וי"ל דהאי כוונה לא בעינן אלא בפסוק ראשון כדמשמע בברכות [י"ג ע"ב], והכא משמע דהך כוונה בכל קריאת שמע קאמר. בקורא ע"מ להגיה. ואינו מוציא בפה אלא מסורת המקרא להבין בחסירות וביתירות כמנהג הסופרים, וה"פ אם כיון לבו שנתכוין לקרוא כהלכתו, ולא כמו שקרא בתורה עד עתה.
אלא נתכוון שומע ולא משמיע היכי משכחת לה. וא"ת אמאי לא קאמר נתכוין משמיע להוציא שומע. וי"ל דמשמע ליה כדדייק לקמן בשילהי סוגיין דמשמיע דומיא דשומע מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו הלכך ע"כ נתכוין משמיע אלמא בעי כוונה. דקא נבוחי מנבח. מה שפרש"י שאינו כשיעור תקיעה לא ניחא, דא"כ אפי' נתכוין נמי לא נפיק, כיון דליכא שיעור תקיעה, שאינו מתכוין לגמור התקיעות ואירע לו כך שעשאו כתיקנו.
הואיל ונתן רשות לברך כו' ת"ל לא תוסיפו. ויש להקשות מהא דאמרי בסנהדרין פרק אלו הנחנקין [פ"ח ע"ב] אי קסבר לולב אינו צריך אגד, האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי, וה"נ נפרש אותה ברכה שמוסיף לחודי' קאי. ואור"י דכיון דבהדי נשיאות כפים היא חשיבי תוספת היא, אבל התם אי נקיט בידיה מין אחר שאינו מן הלולב לא מינכר דלהוסיף על המצוה בא.
כולי יומא זמניה הוא. הכא משמע דבזמני' איכא בל תוסיף, וכן תפילין אם עשה ה' בתים קיי"ל דעובר משום בל תוסיף [סנהדרין פ"ח ע"ב], ומ"ש מסוכה [סוכה ו' ע"ב] דג' מחיצות מן התורה ואם [עשה] הרביעי ליכא בל תוסיף. וכן ערבי נחל דאמ' [סוכה ל"ד ע"א] מיעוט ערבי שנים ודי בשנים ואם הוסיף יותר ליכא בל תוסיף. ונ"ל, דשאני התם דמנינא לא איתפרש בהדיא בתורה, שהרי ערבי נחל משמע נמי טובא, וסוכה נמי דמנין מחיצות נפקא לי' מקרא, מיהו אם הוא מרבה במחיצות טפי מיחזי כסוכה. ושופר נמי מנין התרועות והתקיעות אינן מפורשות בהדיא, דתקיעות ותרועות משמע נמי טובא, וכן פי' לעיל [ט"ז ע"ב] דמשופר לא קשה מידי דאם הוא עושה מצוה אחת ג' פעמים בעבור כך אינו עובר, אבל התפילין מנין הבתים מפורש על טטפת לטטפת לטוטפות, וכן מנין ברכת כהנים.
ומנליה דתנן. ותימה מ"ט לא פריך מאי אולמי דהאי מהאי דילפי' מההיא דזריקת דם דאי איתרמי ליה בוכרא אחריתי הוה מקריב ליה, אלמא כל יומא זמני' הוא, מדהאי דברכת כהנים. וי"ל משום דלעולם אימא לך דנהי נמי אי דיתרמי צבור אחרינא הדר מברך ליה, מיהו לאו זמניה הוא, והא דעובר משום בל תוסיף, משום דמוסיף ברכה מדעתו ומתכוין להוסיף על התיקון של ברכות, אבל הכא גבי זריקה דאינו מתכוין לעבור אלא עושה אותה בספק, ודאי אי לאו דזימניה הוא לא יהיה עובר.
<h2>דף כט.</h2>
מקדישין לעולם וגואלים לעולם. משום דבישראל לא יגאלו עוד אם עבר היובל ולא גאלה אין כח בידו שוב לגואלה אלא תהא מתחלקת לכהנים. ולוי המקדישו הוה יכול לגואלה כל ימות עולם אפילו עבר עליה היובל ולא גאלה, כך הגי' רש"י בשם רבו הלוי ז"ל, אבל שאר רבותיו גורסים מוכרים לעולם משום דכתיב בישראל גבי בתי ערי חומה [ויקרא כ"ה ט"ו] במספר שני תבואות ימכור לך, בתוך ב' שנים אי אתה רשאי, אבל לויים רשאין לגאול מיד. ופרש"י דהני ברייתות שנויות במסכת ערכין [כ"ו ע"ב] ולא איצטריכו אלא אגב גררא קא נסיב להו, דאיידי דתנא התם [כ"ד ע"א] גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא יגאל אחר היובל פחות משנה, תנא נמי גבי כהנים מקדשין וגואלין, ואיידי דתנא מקדשין גבי הדדי תנא נמי גואלין המכירה ומוכרין לעולם, ומיהו ה"נ נראה לגרוס מקדישין וגואלין לעולם, כדגרס ר"י הלוי, אבל לא גרס דמוכרין לעולם, דלא מיתניי' גבי יובל ולא שייכא כלל ליובל, וא"כ היכי יליף מיניה דליתנהו במצות יובל, ואת"ל משום דאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהגת, מיהו משום כן אין לנו לומר דלית להו מצות יובל.
קמ"ל וכו'. פרש"י יש גורסים נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים מיהו איתנייהו. ופי' דלא גרסי' ליה, דפשיטא דאיתנהו בכלל השמטת קרקע בין שלקחום הם מישראל מחזירי' ביובל, דלא נפקי מכלל כל המצות האמורות בתורה, וגם אם לקחו ישראל מהן מן האלפיים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם, פשיטא דיוצאי' ביובל, שהרי בתי ערי חומה דאין חוזרין לישראל ביובל חוזרים להם, אלא גרסי' קמ"ל ותו לא מידי. ומיהו י"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקע לענין מקדיש שדהו, דאם הקדיש שדהו אינו נחלט ביובל ובידו לגואלה אחר היובל, משא"כ בישראל דאם לא פדאה יהיו מתחלקת לאחיו הכהנים. ומיהו פי' רש"י וגירסתו נהירא, דאת"ל דגרסי' לי' וכדפרשתי, א"כ למה איצטריך למימר בשילוח עבדים מיהא איתנהו, לימא בהשמטת קרקע מיהא איתנהו כשמכר שדהו לישראל או לקח שדה מישראל כדפרשתי.
<h2>דף כט:</h2>
אבל לא במדינה. תימה, מ"ש מנטילת לולב דשרינן בזמן שבית המקדש קיים אפילו בגבולין, כדאשכחן בשמעת' קמייתא דפ' לולב וערבה [סוכה מ"ג ע"א] דאמרינן התם כל העם היו מוליכין לולביהן לבית הכנסת, ומוקמינן לה בגבולין. וי"ל, דשאני לולב דכיון דליכא איסור' אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש אישתרי בכל מקום, אבל תקיעת שופר שיש בה מעשר חכמה לא אשתרי אלא בירושלם ועיירות הסמוכות לה, הואיל ובירושלם ועד של סנהדרי' גדולה התירו בו יותר משאר בתי דינין.
היו תוקעין במקדש אבל לא במדינה. אין נראה לפרש כפי' רש"י אבל לא במדינה בגבולין ובירושלם, דפשיטא דבירושלים היו תוקעין, דבסמוך אומ' כל עיר שרואה ושומעת וקרובה וכו'. אלא נראה דלא אתא למעט אלא הרחוק' מירושלים [עי' דרשת הרמב"ן לר"ה עמ' רמ"ד הוצאה שעוול בשם התוספות].
משחרב בית המקדש וכו' התקין [ריב"ז] שיהיו תוקעין בכל מקום שיש ב"ד. ועתה יש להקשות דהשתא מקילינן טפי בתקיעת שופר יותר מבנטילת לולב, וגבי נטילת לולב משמע התם בסוכה דלא דחי שבת כלל, וכ"ש שיש לנו לומר דתקיעת שופר שהוא מעשה חכמה דלא ידחה שבת בשום מקום. ואומר הר"י דכיון דתקיעת שופר הוי כדי שיעלה זכרונותן של ישראל לטוב לפני יוצרם, אין לנו לבטלה מכל וכל, ואף לאחר חרבן, הלכך תקון שיהיו תוקעין במקום ב"ד, דאין נראה לחלק בין ב"ד לב"ד, כיון דאין ירושלם קיימת, אבל מלולב לא איכפת לן אי בטלו לאחר חרבן לגמרי, דלאו לזכרון קאתי ולא הוי אלא בשב ואל תעשה, אבל בזמן שבית המקדש קיים דאשתרי במקדש, אישתרי בכל מקום כיון דאינו אלא טלטול בעלמא.
רדיית הפת. פי' ר"ח רדיית הפת דלאחר אפייה, אבל רדיית הפת דקודם אפיה ודאי איסור, שהרי קתני במס' שבת בשמעתא קמייתא דפ"ק [ד' ע"א] דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור שבת או לא התירו, אלמא האי רדייה ודאי אסור', דאת"ל דשריא מאי קאמ' התירו לו או לא התירו, ודאי התירו דליכא ביה איסורא קמיהו. י"ל דהתם קא מיבעי' ליה ברדייה דלאחר אפיה, והאי דקאמר הכא ואינה מלאכה, לאו דמותר לגמרי, אלא דליכא בו אלא שבות דרבנן, והתם ה"ק התירו שבות דרבנן או לא התירו.
גזירה שמא יטלנו ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים. ה"ג רש"י ולא ר"ל גזירה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. דלא פסיקא ליה מילתא לחיובא דאם הגביהו להוליכו ממקום למקום ברה"י והוציאוהו לרה"ר פטור. ולא נראה כן, דה"נ בר"ה אם הגביהו ע"מ להוליכו פחות מד' אמות, והוליכו יותר מד' אמות פטור. אלא נראה דלא ר"ל גזירה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר, דמסתמא איכא מחיצות בינתיים דמפסיקות, וכיון דאיכא מחיצות מינכרא מילתא, אבל מר"ה לר"ה עשוי ליתר מד' ליכא היכרא ואתי למיטעי.
<h2>דף ל.</h2>
לא שמע איניש קל אזנו מקול תקיעת שופר דיחידאי. במסקנא אוקי לה בפני ב"ד, וא"כ משמע שאעפ"י שיצאו מאחר שעומדים בפני ב"ד מותר, א"כ שמעו תקיעת שופר משליח, ומשו"ה תוקעין, אלמא משמע שמותר לאדם לתקוע לעשות המצוה כמה פעמים, ובלבד שיעשנה כסדר, אבל לתקוע שלא כסדר פשיטא דאסור דחכמה היא כדאמרי' לעיל [כ"ט ע"א]. וא"ת מ"מ אין להוכיח מהכא כלום, שיש להעמיד' באותן שלא יצאו ובאו לאחר תקיעת שליח ב"ד לפני ב"ד, אבל אם שמעו משליח ב"ד ויצאו י"ח איכא למימר דאסור אח"כ לתקוע אפי' כסדר תקיעות, ואע"פ שאינו עובר משום בל תוסיף מה שנוכל לעשות המצוה כתיקנה כדפירש' בפ"ק [ט"ז ע"ב] גבי למה תוקעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין כשעומדין וכו', מ"מ אסור לעשות לפי שהיא מעשה חכמה, ומ"מ לאחר תקיעת שופר מותר לטלטל, דחזי לתקוע בו למי שלא יצא ולגמוע בו מים לתינוק [עי' שבת ל"ו ע"א] ולולב נמי חזי לטלטל בו למי שאינו יצא בו.
<h2>דף ל:</h2>
ונתקלקלו בשיר. פי' בשיר של תמיד של בין הערבים, וה"ג רש"י, אבל בשיר תמיד של שחרית לא קלקלו, דלעולם היו אומרים שיר של חול, דלא שכיחי שיבואו עדים קודם הקרבתו. ומיהו תימא מ"ט לא קאמר דנתקלקלו במוסף עצמו שלא הקריבוהו, וא"ת דהקריבו ליה לאחר תמיד של בין הערביים, הכתיב עליה השלם דדרשינן מינה [פסחים נ"ח ע"ב] על תמיד דבין הערביים השלם כל הקרבנות. ואת"ל דלעולם שוחטים היו אותו קודם תמיד של בין הערביים, והיו מלינין אותו בראשו של מזבח עד לאחר שיבואו עדים, והא דכתיב עליה השלם ה"מ לשחיטה אבל לא להקטרה, דמ"מ תינח למ"ד בפ' המזבח מקדש [זבחים פ"ז ע"א] אין לינה מועלת, אבל למ"ד לינה מועלת הרי עובר משום עליה, וכי תימא דאקריבו עליה על תנאי, דאם היום קדוש יהי' קרבן זה לשלמים, ואם הוא חול יהיה זה קרבן זה לשם תמיד של בין הערביים, וא"כ נמצא כשיבואו עדים היה קדש ויהיה לשם מוסף, א"כ מאי קאמר נתקלקלו בתמיד של בין הערביים אדרבה נתקלקלו בתמיד של מוסף. וי"ל, דהיו מקריביען אותו אחר תמיד של בין הערביים, וא"ת והא כתיב עליה השלם, ואע"ג דאין עשה דוחה עשה, משום צורך צבור דחי ליה. וכן מצינו בגיטין [ל"ח ע"ב] המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, וא"ל והא מעשה דר' אליעזר שהלך לבית הכנסת ולא מצא י' ושחרר עבדו והשלימו לעשרה, ומשני עשה דצורך צבור שאני.
<h2>דף לא.</h2>
הזי"ו ל"ך. ה' האזינו, ז' זכור, י' ירכיבהו, ו' וירא, ל' לולי, כ' כי ידין. כך כתוב בספרים, וכן גריס רש"י. ובמסכת סופרים [פי"ב ה"ח] גרסי' וישמן ישורון, וא"כ לפי גירס' זו דמסכת סופרים, כמו כן לא גרי' ירכיבהו, דליכא אלא תרי קראי מן ירכיבהו עד וישמן, אלא גר' ימציאוהו, או ה' בדד ינחנו. במנחה בשבת מאי. תימה מאי קא מיבעי' לי' ממנחה בשבת טפי משאר מנחות דכל ימי השבוע.
<h2>דף לא:</h2>
וביקש ר' אליעזר להפקירו לעניים. וא"ת מ"ט לא מוכח בפ"ק דמגילה [י' ע"א] מהאי טעמא דר' אליעזר ס"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאי לא קדשה, אמאי היה צריך להוליכם בירושלים מאחר דלא קדשה. וי"ל... דאפי' אמ' דלא קדשה מ"מ היה צריך להוליכם שם מפני התקנה [ביצה ה' ע"ב] דהוי דבר שבמנין. וא"ת כיון דלא קדשה א"כ לא היו יכולין לאוכלן אף בירושלים בלא פדיון, ומה ירויחו בהולכה זאת, כיון דצריכי לפדותו. וי"ל דיכולים לפדותו בפרוטה כדאמר בהקדש [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שחללו שוה מנה על פרוטה מחולל, ה"נ ל"ש. לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים. ובימי רבן יוחנן בן זכאי היה מלבין, כדאמר הלבין הכל היו שמחין.
<h2>דף לב.</h2>
מתחיל בתורה ומסיים בנביא. תימה, דבכל התלמוד מחשיב נביאים טפי מכתובים, כדאמר [מגילה ל"א ע"א] דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. וכן בשילהי פ"ק דבבא בתרא [י"ד ע"ב] כיצד מסדרין, ספרי תורה ע"ג נביאים, ונביאים על גבי כתובים. וי"ל, דהני פסוקי' כתובין בתהילים ובמשלי ובאיוב שנכתבו קודם הנביאים, וגם נאמרו ברוח הקודש, ויש בהם דברי קדושה כל כך כמו בנביאים, ואסור להניחן עליו.
ר' יוסי אומר אם השלים וכו'. בגמ' [לקמן ע"ב] מפרש לה ומשלים בתורה ואם השלים בנביא יצא. והכי נהגינן דמשלים בתורה. וא"ת והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כר' יוסי יחידאה, דאע"ג דר' יוסי נימוקו עמו [גיטין ס"ז ע"א], לגבי רבים אין הלכה כמותו. וי"ל, דהאי דקאמרי רבנן משלים בנביא לאו לאפוקי דלא ישלים בתורה, אלא לאשמעינן דאף בנביא יכול להשלים לכתחילה, דס"ד לא יסיים אלא בתורה, ור' יוסי פליג עלי' דאם השלים בו יצא, אבל לכתחילה לא יסיים אלא בתורה, ואנן עבדינן בכולא תלמודא כרבנן.
<h2>דף לב:</h2>
בשעה [השמד] שנו. וא"ת, השתא מיהא דליכא שמד ליעביד, דזריזין מקדימין למצוה [פסחים ד' ע"א]. וי"ל, דחיישי' שמא יחזור הדבר לקילקולו. ולפי מה דמפרש בירוש' ניחא, שפי' שדמו פעם אחד האויבים שהיו תוקעין תרועת מלחמה להלחם בהן, ועמדו עליהם והרגום, ולהכי תקנו שיהיו מתפללין וקורין בספר תורה ומתפללין ושוב משתוקעין לאחר כל הסדר הזה מכירין בהם שלא לשם מלחמה עושין אלא סדר תפילתנו. ולפי' אתי שפיר טפי במנהג, דהאידנא נמי איכא למיחש להכי. מיהו קשה קצת פתרון הירושלמי דקאמר מכיון שהתפללו וקראו בספר תורה וחזרו להתפלל שוב לא ידמו שיעשו עבור מלחמה, והאיך מוכחא תפילה שניה, והלא כבר תקעו בישיבה בס"ת, ונראה שבישיבה היה תוקע אחד בשביל כולם, אבל לאחר תפילת מוסף היו תוקעין כולם ביחד, וקול שופרם מפחד כל העיר ואז איכא סכנה. וכן משמע בערוך [ערך שמד] שיש מקומות שנוהגין לתקוע כל יחיד ויחיד מיד אחר תפילה.
<h2>דף לג.</h2>
בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. פרש"י משום דמחזי כמוסיף על המצות. וכן בתקיעת שופר ובהנחת תפילין דאמרינן פ' המוצא תפילין [ערובין צ"ו ע"א] דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ומוקי לה כר' יוסי, ואשתו של יונה היתה עולה ומביאה עולת נדבה במקום עולת רגל, ומוקי לה נמי כר' יוסי, ור' יודא אוסר בכל הני משום דמחזי כמוסיף במצות. וא"ת מיהא דאמרינן בשמעתין קמייתא דסוכה [ב' ע"ב] א"ר יוסי מעשה בהילני המלכה שהיתה יושבת בסוכה וכו', והשתא ק' לר' יודא עצמו מ"ט לא מיחו לפי שהיתה מוספת מצוה שאינה חייבת בה. וי"ל, שהיתה שם בשביל בניה ולא היתה נראית כמוספת, וגם לא היתה מכוונת להוסיף ולצאת מאותה מצוה שאינה חייבת בה, וכיון דלא היתה מכוונת אין כאן תוספת, דלעבור בעי כוונה. ור"ת מפרש דכה"ג לא שייך מוסיף על המצות כלל, אלא מפרש הא דסמיכה דקאסר ר' יהודה משום דמחזי כעובד עבודה בקדשים. ותקיעת שופר נמי משום ברכה לבטלה, וכן הנחת תפילין דמיכל בת שאול מברכת היתה עליה', ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל אעפ"י שהיתה מביאה עולת נדבה, היתה נראית שהיא מביאה לשם חובת עולת ראי' ונראה כחולין לעזרה. וההיא דהילני המלכה כמו שפירשתי לעיל. א"נ י"ל שלא היתה מברכת, וא"כ לפירוש ר"ת דפי' משום ברכה לבטלה משמע דלר' יוסי מברכי נשים על מצות עשה שהזמן גרמא אם היא רוצה לקיימה, וכר' יוסי הלכתא, דנימוקו עמו. ואע"ג דסתם מתני' כר' יהודה מ"מ עובדא עדיף, דפ' אין דורשין [חגיגה ט"ז ע"ב] דהביאוהו לעזרת נשים וסמו עליהו נשים כדי לעשות להן נחת רוח, וכן ההיא דמיכל בת שאול, ור"י בר ר' [יהודה] היה מביא ראיה דנשים מברכות על כל מצות עשה אפי' שהזמן גרמא, דאמרי' במגילה פ"ג [כ"ג ע"א] הכל עולין למנין ז' אפי' אשה ואפי' עבדים, ונשים אינם מצוות בלימוד, כדנפקא לן בקידושין [ל"ד ע"א] מלבניכם ולא בנותיכם. מיהו אומר הר"י דלאו ראיה, דמצי למימר דהא דקאמר דנשים עולות למנין ז', היינו מעיקרא דלא היה מברך אלא ראשון ואחרון והיו יכולות לעלות למנין ז' באמצע דלא מברכי. מיהו מ"מ איכא למיפשט מההוא דהחובל [ב"ק פ"ז ע"א] דאמר ר' יוסף מעיקרא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה אעבדינא יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבדינא, דסומא פטור מכל המצוות לר' יהודה, ואי ס"ד שהפטור מן הדבר ועושהו, שאינו יכול לברך, א"כ רב יוסף לא היה מברך על שמע ושאר ברכות הרבה כגון ציצית ותפילין וחנוכה ומגילת אסתר ולולב וסוכה וקידוש והבדלה וכל הברכות כולן, וכי י"ט שייך למעבד על דא, והא אמר פ' המניח הכד [ב"ק ל' ע"א] מאן דבעי למעבד חסידא לקיים מילי דברכות, ועוד מעשים בכל יום דנשים קוראות קריאת שמע וברכותיה, אלא ודאי מסתבר לומר דיכול לברוכי על כל המצות, כיון דנכנסות בעול המצות יכולים למימר שפיר אשר קדשנו במצוותיו. ועוד היה מביא ראיה מהא דאמר רב אחא בר יעקב בערב פסחים [פסחים קט"ז ע"ב] סומא פטור מלומר הגדה, ופריך והא אמר ר' ייבא סבר שאלתינהו לרבנן דבי ר' ששת מאן אמר הגדה בי רב ששת רב ששת, ובי רב יוסף רב יוסף, משמע דלא פריך אלא ממה שהוציאו את האחרים, אבל ממה שהם עצמן אומרים לא קשה אע"ג דאיכא ברכה אשר גאלנו. ומיהו אין זה ראיה כ"כ דעדיפא מיניה פריך. ומ"מ נראה להר"ר יצחק שיכולות לברך כדפר' וליכא משום ברכה לבטלה, דאמרי' בתמורה [ד' ע"א] לא תשא שם אזהרה למברך ברכה שאינה צריכה, דאין זה כי אם דרשה דרבנן ואסמכתא היא, דקאמרי' [ברכות כ"א ע"א] ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא, ואי דאורייתא היכי חוזר מספיקא, אלא ש"מ לאו דאורייתא אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.
תנ"ה מתעסקין בהן עד שילמדו. ב' גירסאות כתוב' בספרים. ומתוך פי' הקונטרס משמע שכך הי' גורס מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת ואצ"ל בי"ט, הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת, אלמא אפי' לכתחילה אמרינן להו תקעו, והדר תני אין מעכבין, עכובא הוא דלא מעכבינן הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן עד שילמודו וכ"ש דאין מעכבין. ודבר תימה הוא, דהאיך יתכן לומר דבקטן שהגיע לחינוך מתעסקין בהן אפי' בשבת, והלא אין מצות היום בשופר. ועוד דגבי קטן שלא הגיע לחינוך קתני אין מעכבין לתקוע בשבת, אבל לכתחילה לא אמרינ' להו תקעו, ואמאי והא אפי' קטן שהגיע לחנוך שרי להתעסק בו שילמוד. ומיהו לפי' י"ל דהאי דלכתחילה לא אמר להו תקעו היינו דאנו צריך לומר להן תקעו, דאין חייב ללמדו, כיון דלא הגיע לחנוך, אבל איסור ליכא. והר"י מפרש איפכא דקטן שהגיע לחנוך אין מעכבין בשבת, אבל לכתחילה לא אמרי' להן תקעו, כיון דאיכא איסורא דרבנן, ומ"מ לא מיחייב להפרישן, כיון דאי לאו שבת, היה מצות היום בשופר. וקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין, כלומר שרי להתעסק אפי' בשבת ולאו משום דליחייב להתעסק בהם, וגירס' אחרת הכתובה בספרים מוכחה כפי' זה, שכתוב בהן מתעסקין בהן עד שילמדו ואפי' בשבת, ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בי"ט, הא בשבת מעכבין, הא אמרת רישא אין מעכבין לא קשיא הא בקטן שלא הגיע לחינוך, ואע"ג דתניא ביבמות פ' חרש [קי"ד ע"א] לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חתו' אלא מניחו תולש מניחו זורק, ומוקי לה אבי תולש בעציץ שאינו נקוב, זורק בכרמלית דרבנן, כי היכי דלא תפשוט מינה דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, משמע דאיסורא דרבנן נמי לא ספינן ליה בידים. מיהו מ"מ הכא שרי להתעסק בו לתקוע אפי' בשבת, כיון דזימנין איכא מצוה בתקיעת שופר, ולא דמי לשאר איסורים. וכמו שפירשתי מוכח בריש ערכין [ב' ע"ב] דההיא דאין מעכבין, מיתוקמא בהגיע לחנוך, דאמרי' התם הכל חייבין בתקיעת שופר לאתויי קטן שהגיע לחנוך (דרבנן) [דתנן] אין מעכבין התינוקות מלתקוע.
הא גופא קשיא וכו'. תימה למה לא דייק הכי ממתניתין, דקתני רישא אין מעכבין התינוקות מלתקוע, הא לכתחילה לא אמרי' להו תקעו, והדר תני אבל מתעסקין בי"ט.
<h2>דף לג:</h2>
שיעור תרועה ג' יבבות. פרש"י ג' קולות בעלמא כל שהוא, ולקמן [ל"ד ע"א] אמרינן דאתקין ר' אבהו בקיסרי קשר"ק קש"ק קר"ק, משום ספק דתרועה דקרא מה היא, אם תרועה ממש מה שאנו קורין תרועה דילולי ילל אימיה דסיסרא, או שברים דגנוחי גנחה, או שברים ותרועה דדילמא גנחה ויללה. וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של ג' כוחות כל שהוא, דא"כ נעשה כל אחד תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה שהיא כג' יבבות. (עכ"ל), [ונראה לי] שחייב אדם להאריך בתקיעות של קשר"ק כשיעור ג' שברים וג' יבבות, דאמר במתני' שיעור תקיעה כתרועה שהיא ג' יבבות, ותקעינן קשר"ק משום ספקא דגנחה ויללה, והוה תרועה דקרא שברים ומה שאנו קורין תרועה, א"כ התקיעה צריכה להיות כשעור התרועה דקרא, דהיינו שברים ותרועה. ובתקיעות של קש"ק להאריך כשיעור ג' שברים, דהא דתקעינן קש"ק משום ספק גנחה, ובתקיעות של קר"ק כשיעור ג' יבבות, דהא עבדינן קר"ק משום ספק יללה. ומיהו אם מאריך בכל התקיעות כמו בתקיעות של קשר"ק אין לחוש, דיכול להאריך כמו שירצה, כדתנן ומשך בשניה בשתיים אין בידו אלא אחת, ומטעם זה אין לחוש אם עשה ד' וה' שברים, שהשברים במקום תרועה והו"ל תרועה אריכתא, כמו שאין אנו מקפידים אם מאריכים ביבבות. וריב"א וריב"ם מפרשים דיבבא הוה ג' כוחות של כ"ש, נמצאת התרועה ט' כוחות של כל שהוא, ותקיעה כך היא. ולפירושן אין לחוש אם מאריך קצת בשברים. וצריך למשוך תקיעה של קשר"ק לפירושן כשיעור שברים וט' כוחות, ומי שלא משך בתקיעות כשיעור הזה ומשך בשברים לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר. (ור"ת) [ור"ח] פי' כפירש"י ויש לסמוך עליו ועל רש"י, והמאריך בהן כפי' ריב"א וריב"ם אין למחות בידו, כי לא נתברר הפתרון בו. ועכשיו נוהגין לתקוע בישיבה לאחר קריאת התורה ל' קולות, ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק, ובתפילה יש בסדר מחזורים קדמונים לתקוע אמלכיות קשר"ק ואזכרונות קש"ק ואשופרות קר"ק. ולפום סוגיא דכוליה פירקא היה ראוי לתקוע בשעת תפלה אמלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק, וכן אזכרונות וכן אשופרות או לאחר תפילה כולהו, דמשמע דבעידן צלותא היה החיוב, כדתנן [לקמן ל"ד ע"ב] מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר וכו', ולעי' [ט"ז ע"א] נמי [אשכחן] דתקיעות שניות עיקר, דקאמר למה תוקעין כשהן יושבים וחוזרים ותוקעים כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וא"כ יש לנו לתקוע בעמידה אמלכיות קשר"ק קש"ק קר"ק, וכן אזכרונות וכן אשופרות כדי לצאת מספיקות דר' אבהו. ובערוך [ערב ערב] משמע שבימיו היו נוהגין כן, שפי' נהגי' דמחמירין על עצמן ותוקעין ל' כדיתבין, ול' בלחש, ול' על הסדר, כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא, ואילין עשרה אינון, [כשגומרין] כל התפילות קול תקיעה דיחידאה מתבע למיהוי עשרה תשר"ת תש"ת תר"ת. ועל סדר מחזורים היה תמיה ר"ת, דקשר"ק של מלכיות וקש"ק של זכרונות וקר"ק של שופרות סותרין זה את זה, דאי גנח ויליל מיבעי ליה למיעבד כולהו כו', [עיין בסמ"ג כ"י טופס מוטעה]. והנהיג ר"ת לתקוע אזכרונות ושופרות קשר"ק כמו אמלכיות, והשתא נפיק מכל ספיקא, וליכא אלא הפסק או של בין תקיעה שלפניה לתרועה, או בין תקיעה של אחריה לשברים. מיהו הכי נראה דהא אמרינן [ל"ד ע"ב] שמע ט' תקיעות בתשע שעות יצא, ועתה אין אנו משנין המנהג ביותר. ונראה שיש קצת ליתן טעם למנהג שלנו דשמא ס"ל כמ"ד בסמוך [ל"ד ע"א] אחד מדברי תורה ושתים מדברי סופרים, דכיון שעשו בישיבה כל הספיקות של תורה ושל סופרים לא חשוב עוד להזכיר ולעשות בשעת תפילה, אלא ספיקא דאורייתא. ובקדושת אגן הסהר שעשה רבינו שמשון ב"ר יונה כתוב נוי ארבעים קולות בהריענו, והיינו כמנהג הקדמונים, וכן בסדר רב עמרם, אלא שכתוב שבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה. יש מדקדקין ומקשים באותן ל' קולות שתוקעין בישיבה כשמסיים הקשקרי"ם ומתחיל הקשקי"ם, או כשמסיים הקשקי"ם ומתחיל הקרקי"ם, למה לי ב' תקיעות זו אחר זו, דאפשר בתקיעה אחת, דאי גנוחי ויליל הרי יצא בג' קשרקי"ם, ואי גנח אותה תקיעה אחרונה של קשר"ק אחרון תעלה לו למנין קש"ק. וי"מ, משום דאין התקיעות שוות כדפי', דאותן של קשר"ק צריך להאריך בשברים ותרועה, ואותן של קש"ק אין צריך להאריך כי אם כשעור שברים, ואותן של קר"ק כתרועה, ומשום הכי אין לפטור התקיעות את זו בזו. ומיהו אין נהירא, דיכול להאריך בכל התקיעות כאותן של קשר"ק בין בשברים בין בתרועה. ואומר הר"י דשמא תקיעה שנתכוון לעשות אחרונה לא היתה עולה לתקיעה דלפני תרועה, ומיהו משמע לעיל [כ"ז ע"א] גבי משך בשניים כשתים דאינו עולה בידו אלא אחת, משום טעמא דפסוקי תקיעה לא פסקינן.
<h2>דף לד.</h2>
דעבריה ביד. פי' שיאחזנו בידו ויתקע, ולא שיניחו על שום דבר ויתקע.
<h2>דף לד:</h2>
מט' בני אדם לא יצא. כך גר' בספרים. והקשה רש"י דאמאי לא יצא, הא אמרינן לעיל [כ"ז ע"א] דתרי קלא מתרי גברי משתמעי. ופי' דגרסינן בתוספתא [במכלתין פ"ב הי"ב] מט' בני אדם (אחד) כאחד יצא, ואפי' בסירוגין ואפי' כל היום כולו תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפילו בסירוגין. ונראה לקיים גירסת הספרים דמט' בני אדם כאחד לא יצא, משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפניה ולאחריה, כיון שהכל ביחד. והשתא גרסינן שפיר תקיעה מזה ותרועה מזה יצא. ואפי' בסירוגין. פי', הפסקות שתוקע ומפסיק ושוהה לעשות עד לאחר שעה, כדאמרינן במגילה [י"ז ע"א] פרק הקורא למפרע סירוגין אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש.
לדידי לא סבירא לי. כלומר, שיהא צריך לחזור לראש כששהה לגמור כולה, ולא שיהא צריך להפסיק כשהגיע למבואות המטונפות, אלא מניח ידו על פיו וקורא ק"ש כדקאמר ר' יוחנן פרק מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב]. ונראה דקיימא לן כר' יוחנן דאם שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש, דקאמר ר' יוסי בהקורא המגילה [מגילה י"ח ע"ב] נקוט דרב ביבי בידך דמתניתין רב אמר אין הלכה כר' (יודא) [מונא] דאמר חוזר ושמואל אמר הלכה כר' (יהודה) [מונא] דאמר חוזר, דחיישינן ליחידאי, וכרב קיימא לן, ואפי' לית ליה דרב ביבי אלא כלישנא קמא דהתם דרב סבר הלכה ושמואל סבר אין הלכה, מיהו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן [ערובין מ"ז ע"ב]. והא דאמר פ' מי שמתו [ברכות כ"ד ע"ב] גבי היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו רב חסדא ורב המנונא פליגי בה, ומסיק רב אשי דכ"ע אם שהה חוזר לראש והכא בדלא שהה. נראה לומר דשאני התם דגברא לא חזי, וכיון דגברא חזי [בגליון, ס"א דחי] כ"ע סברי דאם שהה חוזר לראש, אבל היכא דגברא חזי כגון הכא בתרועת שופר, וכן אההיא דמטא למבואות המטונפות דיכול להניח ידו על פיו, וכל היכא דחזי גברא קיימא לן כר' יוחנן דאינו חוזר לראש. ומכאן יש לסמוך לקורא אמת ויציב ושהה לענות קדושה או דבר אחר דאינו חוזר לראש.
ברכות ותקיעות של ר"ה ושל יה"כ אין מעכבות זו את זו. אין לפרש שיהו התקיעות מעכבות הברכות ולא הברכות התקיעות, דהא אמר מי שבירך ואח"כ נזדמנה לו שופר, אלמא משמע שבלא שופר יכול לברך. ועוד אמרינן בסמוך ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין וכו', אלמא לא מעכבינן. הלכך צ"ל שהברכות אין מעכבות זו את זו [בתעניות], שאם אין בקי כי אם בתקיעה ולא בתרועה יתקע ולא יעכב עליו התרועה, אבל בר"ה ויום הכפורים אם אינו בקי בזכרונות ובקי במלכיות ושופרות לא יברך מלכיות ושופרות, וכן אם בקי בזכרונות ואינו בקי במלכיות ושופרות לא יברך זכרונות, ולא יברך אם אינו בקי בשלשתן. וטעמא כדמפרשי תלמודא דאמר הקדוש ברוך הוא לישראל הזכירו לפני מלכיות כדי שתעלה זכרוניכם לפני ובמה בשופרות, הלכך חדא מצוה נינהו ומעכבין, וכן התקיעות דרחמנא בעי תרועה שיש לפניה תקיעה, הלכך תקיעה מעכב אתרועה ותרועה אתקיעה, וברכות דעלמא היינו ברכות שתיקנו במועדות.
יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו. ומיירי כששניהם יודעים לברך, דאם האחד אינו יודע לברך, מי שיודע לברך מברך לו, דהכי אמרינן גבי ברכת המזון [ברכות מ"ה ע"ב] שנים שאכלו מצוה לחלק, במה דברים אמורים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, והא נמי יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו מיירי כשאין חבירו יודע לתקוע, ושאני ברכות משום קבלת עול מלכות שמים. ותפילה יש להחמיר לברך כל אחד לעצמו, אבל תקיעה לא. והריב"ן פי' דגבי ברכות בעינן כדי שיתבייש כל אחד ואחד כדי שילמוד הברכות, אבל גבי תקיעות לא חשו אם כל אחד ואחד אינו יודע לתקוע, שהרבה בני אדם אינם בקיאים לתקוע.
<h2>דף לה.</h2>
כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך לומר קראי. פרש"י דאיכא קראי דמוספי ר"ח ור"ה ומלכיות וזכרונות ושופרות, כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר, כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב כמו שכתבת עלינו בתורתך אין צריך לומר מקראי המוספים. ובשם רבותיו פי' להא דרב חננאל במלכיות זכרונות ושופרות, והקשה על פירוש זה, וזה אינו אלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי, דתנן [ל"ב ע"א] אין פוחתין מעשרה מלכיות. אומר ר"ת דאפסוקי מלכיות זכרונות שופרות קאי, והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל יכול לפטור עצמו לגמרי ע"י בתורתך כתוב לאמר, אבל מקראי מוסף צריך להזכיר לעולם, אבל מוסף דר"ח אינו צריך לומר בר"ה אלא שיאמר מלבד עולת החדש ומנחתה. וכן הגיה ר"ת במחזור שלו, והגיה נמי וב' שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן. ורבינו שמואל אומר דאכולהו קאי מועיל ובתורתך כתוב לאמר. ויש גאונים קדמונים שאומרים שאין לומר בר"ה ובראשי חדשיכם, דלא אתי לזלזולי במועדות שלא יאמרו יום שני עיקר, כמו בחדשי כל השנה ואתי למימני מועדות מיום שני. ולא יתכן כלל דבסוף פרק בכל מערבין [ערובין מ' ע"א] גבי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן, לא חייש בכולה שמעתתא לאותו זלזול.
לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות. פרש"י דאניסי דאין להם שהות לשהות כ"כ בבית הכנסת לסדר תפילתן. וקשה דא"כ מאי קאמרי ליה רבנן לרשב"ג לדבריך למה צבור מתפללין בפני עצמן, הלא בני העיר מיהא צריכים להתפלל אפי' לרשב"ג. לכן נ"ל לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי, ואין יכולים לבא לבית הכנסת, אבל בעיר דלא אניסי דמצו לבא לבית הכנסת לא פטר שליח צבור אם לא באו לבית הכנסת, אבל באו לבית הכנסת מיהא מיפטרי בשליח צבור, ואין צריך להסדיר תפילתן, והלכה כרשב"ג. וכן מצינו בפר' תפילת השחר [ברכות כ"ט ע"א] דאמר רב יוסף טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירים אותו, שאילה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפילה. ופריך עלה מדתניא [שם] טעה ולא אמר שאלה בברכת השנים גבורות בתחיית המתים מחזירין אותו, ומשני הא ביחיד הא בצבור, ופריך אי הכי מפני ששמעו משליח צבור איבעי ליה, ומסיק אידי ואידי ביחיד הא דאידכר קודם שומע תפילה, מ"מ משמע מההיא דבצבור יוצא ע"י שליח צבור מתחילה ועד סוף, אע"ג שהוא בקי דאמר ר"ג כשם שמוציא שאינו בקי כך מוציא מי שהוא בקי.
